מחשבות

הי כולם, ... העץ ההוא שם למטה, העץ שגילת היקרה פתחה לכבוד השוקטים, הוא במיוחד, כסמל, אולי, מרגישה אותו כל-כך מלא ציפיות. כאילו מבקש לומר בו את המילה -אומץ- על הצטרפות מאוחרת בחשש, הצטרפות שאינה מובנת מאליה. על חיבור. כאילו מבקש להתקבל שוב בזרועות פשוטות לרווחה. למרות תסריט פנימי של דחייה וזעם. ובכלל הפורום, ואולי גם אני, כל-כך מלאים בציפיות... כמה תשומת לב אנחנו מבקשים ולפעמים החסר גדול כל-כך, ולא מספיק. מעט כל-כך. מחשבות, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, וכולם כתבתי לך גם שם למטה אבל זה לא עלה. את יודעת, גם לי העץ הזה ממש עירבל את הבפנוכו... לא יודעת מאיפה זה בא לי... לפעמים אני מרגישה את השתיקה מאד נוכחת , את הקושי העצום בלעשות את הקפיצה הזאת אל הנוכחות, אל הנראות עדיין, כל הודעה כמעט שנכתבת לי פה, אני לפעמים מרגישה כאילו היא כלום, מיותרת כזו, ניתנת להימחק... יש גם תחושה שעל כל מילה יש עוד אלף שתיקות...ופה על כל אחד שכותב, יש עוד כמה שותקים עלומים אי שם... ובכל זאת... כל דבר שהוא יש, יכול למלא קצת... אני מאד מתרגשת. ממי שהגיב.. ממי שממשיך להגיב פתאום גם למעלה...נאבק על הנוכחות... ומנסה לקחת את זה לתוכי פנימה... ומה שכתבתי לך שם למטה ולא עלה, היה ש-גם את, לא נאלמת, כמה טוב... אפשר להיאבק ביחד ברוחות... גילת. (ואודי, אם כבר לנסות לא לבטל את המשמעות של הודעותיי.. שלחתי לך כמה גלי ים שם למטה, אם יהיה לך עוד כוח ותזכור אחרי כל ההודעות של היום, אשמח אם תציץ , אשמח אם תעזור לי שלא להרגיש שהם סתם מילים מילים, ריקות וחסרות... כי כך אני קצת מרגישה).

גם לי נעם לראות שראית את השתיקה. הזדהיתי עם הראייה הזו. אולי כאב שמאמן להסתכל על האין, יכול לפתח גם מיומנויות שכאלו... אפרופו הגלים שלך, לרוב שמים לב לגלים הגועשים שבולטים ולא לשקעים שמתחתם. בתור שקע שתמיד רצה שישימו לב שגם הוא שם (למרות שלרגעים נעשיתי כאן לגל קיים, כמה מוזר), התרגשתי לראות שראית.

גילת יקירתי, תודה על המילים שם למטה, על שימת הלב, וכמה מדויק כתבת, בעיניי: "הקושי לעשות את הקפיצה הזאת אל הנוכחות, אל הנראות" בפורום אני כבר קצת מצליחה, לפעמים, בטיפול, גם קצת הצלחתי, יותר בעבר, אולי, אבל במציאות, בימים אלו ממש, אני פוחדת, כפי שכבר כתבתי, פוחדת שאכנס שוב לתקופת שתיקה הרסנית מתכנסת ממושכת. מוצאת את עצמי יוצרת קשר ללא סיבה לכאורה עם אנשים (מספר מצומצם בעולמי) פשוט מהחשש שאפסיק לדבר... מבושה, מאשמה, אולי מתוך אי קבלת חלקים בי, איני יודעת כבר. בתקופות כאלו מפסיקות פעילויות מול העולם באופן רחב, ואסור שזה יקרה, אסור. חושבת שגם אסור שיישאר רק המשחק. מעניין - בדמיוני ישנה דמות שממשיכה לקרוא כאן עוד ועוד, לא נפרדת, ולעולם לא שבה לכתוב. משהו כל-כך כואב בי. וזהו, בחרדותיי, המתעצמות עם רדת הליל, הלכתי לקחת תרופה עכשיו, בחיי... שלך, סוריקטה

את כל כך מדייקת את הרגשות ויודעת לנסח אותם באופן כזה שכשאני מרגישה לפעמים משהו עמום,את מופיעה, כותבת אותם (את הרגשות) ואני ממש מוצאת את עצמי כאילו מניחה אצבע על מילותייך ואומרת זה ! הנה! זה! .. כשכתבתי בהיסוס בעץ שפתחה גילת המקסימה !!! (כן גילת, הרגשתי שאת ממש מושיטה לי יד ועוזרת לי לחזור לפה.. תודה לך יקרה!) זכרתי גם את מילותי לך כש"דחפתי" אותך אז..זוכרת ? חשבתי בציניות על עצמי,איך אני טובה בלהציע לאחרים לעשות צעדים.ועד כמה קשה לי ליישם בעצמי .. וכמה שציפיתי שאודי יענה..וואוו..כל כמה דקות מצאתי את עצמי נכנסת שוב ושוב ושוב לפורום לראות אם אודי עונה כבר..ובסוף ראיתי שענה לכולם . מלבד אותנו. הדוממות, אלו שמרגישות , ששומעות כבר את הדחיה באוזן.. שם בעץ הנסתר למטה.. ואכן, כגודל הציפיה כך הזעם,הכאב והעלבון.. אני שמחה ומאוד מעריכה את עצמי על ההודעה שכתבתי היום לאודי שלא ויתרתי. למרות העלבון והכאב.. זה הצריך ממני כוחות על.. וכן..כנראה שלכולנו ציפיות. צרכים. בעוצמות. ואיכשהו ,לאור מה שמתרחש פה בפורום בתקופה האחרונה רוצה לצטט: "כי כולנו, כן כולנו,רקמה אנושית אחת חיה".. וזה מדהים! מקסים בעיני לראות מה מתפתח פה בפורום .. אחלה קבוצה.. :) במבי.

הרגשתי איכשהו שהייתי עושה למענך את שעשית עבורי, גם אם בדרכי העדינה או הזהירה. שמחה שחזרת, חסרונך הכאיב לי בלב. יישר כוחך על התעוזה, על ההתעקשות. סוריקטה

אקליפטוס / רחל לא אחת ראיתי: הונף הקרדם והורד וננעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דם – זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיתר ועירם מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחל... תפקדנו שוב, אך שנה תנקף – תעמד משתאה, תביט: למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. ניסן, תרפ"ט שלך, אנימה

הכוח להשתקם מגדיעה... וצריך גם כוח לשמור על הישגי השיקום. המון תודה לך, שלך, סוריקטה