מרחבי משחק...

הי אודי. בדיוק איחלת לאנימה "שנה טובה ומשחקית"... אני יודעת (מקווה שמשתמשת נכון במינוחים) שוויניקוט דיבר על חשיבותו של מרחב הביניים ויכולת המשחק, והבעייתיות אצל מי שאין לו את היכולת הזו. ומה עם האופציה השנייה, מי שמשוטט רק, או בעיקר, במרחב הביניים?? גם בעיה, לא? לפעמים נראה שאני יכולה להיות רק רק שם, וכל השאר, המציאות, זה העמדת הפנים. וצריך הרבה ריכוז ומאמץ בשבילה. ואילו המשחק הוא אמיתי. אפשר לשקוע ולהסתחרר עד אינסוף, המרחבים יכולים להיות ממכרים, מסוכנים... ומה אם אשאר לנצח במרחב הביניים??? אתה חושב שיצמח בתוכו משהו שיזיז אותי מהמקום הזה הלאה? על כך אתה מסתמך? אני מרגישה צורך קצת להשליך את עצמי, להטיח אפילו, ולבדוק אם אתה נשאר יציב בעמדתך... להתנער מכל מה שהוא אחריותי, לרגע... לבדוק עד כמה אתה, כי אני כבר הוכחתי לעצמי שאני לא ממש יכולה לשמור... והמרחב הזה עשוי להיות כר פורה... רושמת לעצמי שני הבדלים חשובים: אחד- אתה פה, והשני- השמירה על ניק קבוע והניסיון לדבוק באמת. ובכל זאת... יש כאן משהו מבלבל, שילוב של אמת ופנטזיה... בקשר להתנפצות לרסיסים: אני כמו משחק אחד גדול עם מלאא חלקים. יכולה לשחק עם המחשבות, הרגשות, המילים, הזכרונות. לכל דבר יכולה להיות אופציה נוספת, לא הכרחי...מפרקת ומרכיבה... לא כ"כ יודעת להישאר עם משהו אחד. ופעם שיחקתי גם שיחקתי... והיום גם, רק פנימית יותר... לא מסוכן ובעייתי? מבין את החשש והניסיון לשמור על עצמי? (ואגב, כשכתבתי על לולה ציפרולה מיש ילדים זיגזג לא התכוונתי למקצוע הפסיכולוגיה... למרות שזה קשור, רק קצת אחרת...) צריכה ממך גם תחושת ביטחון לגבי הפומביות והאנונימיות לכאורה... גם הן מפחידות אותי מאד פתאום. אני יודעת שחלק (הרבה) פה באחריות אישית, אבל אני מרגישה צורך לרגע (רק לרגע, אל תדאג) להסיר את כולה מעליי.. ולבדוק מה קורה... אם הכל מונח על כף המאזניים... וכל זאת, אודי, בגלל שאתה אמרת לי, בביטחון, "אני מקווה שלא תסיימי". מרגישה צורך לבדוק, מאיפה, ועד כמה, הביטחון בכך? תמיד לקחתי על עצמי את האחריות לגבי היותי כאן ומה שקורה לי, ומכאן נבעה גם הסליחה והכעס על עצמי שכותבת . הרגשה של צורך לשמור, לשמור, להיזהר, לא לכתוב יותר מדי וכו' (אבל מתחת לזה יש מקום שלא שומר על עצמו בכלל, אחרת לא הייתי מגיעה לכאן...) ואילו אתה, מן הצד השני, אל מול ההיסוס שלי, מעודד לחשוף, אומר "אמיצה", לא מגביל את ההיות ואת המשחק... אני עכשיו, רק לרגע, גם זה במעין משחק, רוצה לבדוק את האופציה של להשליך יהבי עליך... לעצום עיניים ולהישען... לבדוק אם אתה מחזיק, תופס... המבוגר שמשגיח על הילדים במגרש... הממ...עד כאן, נראה לי, בהיסוס ובחשש לוחצת על "שלח", מפילה את עצמי אחורה. לא מבלי לקחת בחשבון את האופציה שאתה תרים ידיים ותגיד – מה פתאום, גילת, אל תשעני, תחזיקי את עצמך, תיזהרי, מסוכן לך פה...

שלחתי הודעות המשך לקוראת ולעפרה שם למטה, בבקשה, אל תשכח להעלותן. ולגבי הודעה זו אשתוק ולא אומר דבר למרות אלף הסתיגויות, ואמתין לך בסבלנות. סליחה שתופסת. הרבה מקום.

אודי, הי כתבת לי שכשאני כותבת על נוכחותך זה מסמל את המציאות. חשבתי שהבנתי. אח"כ חשבתי שלא. אח"כ שוב כן, ושוב לא... אבל אני יכולה לעשות את עצמי כאילו הבנתי ואני לוקחת את זה ומדמיינת שאתה "מציאות". (כמה נוח, לא מכירה אותך, אתה רק טקסט...) אני לוקחת את זה ומדמיינת את "סמל המציאות", כמין סלע איתן צוק בלב ים. ואני, מה? אולי הגלים מסביב, מתנפצים, משתנים, משחקים משנים את הצורה, את הצבע, את הריח, את המגע אי אפשר לתפוס אותם אז בעצם, מה להם ולצוק, ואז מה אם הם מתנפצים סביבו, אז מה אם הוא שם?! מחשבה שניה: הגלים מתנפצים אל הצוק והם כמהים אליו, הם מקנאים בו, הם כועסים עליו, שהוא צוק, והם גלים. וזה כ"כ קרוב, וכ"כ רחוק, ולא דומה. אבל אודי, לפחות היום, עכשיו, כרגע, בכל המחשבות שעולות לי, הגלים לא יכולים להפוך להיות צוק. הם לא יכולים להתמצק, להתייצב, להתאחד. הם יכולים להתנפץ סביבו כמה שירצו אפשר גם להכניס אותם לתוך אקווריום כזה גדול ולהביט בהם לתת להם מראית עין מוצקה ואסופה (לבחור להם ניק אחד, למשל...או לאסוף לתוך גוף..) אבל הם לא הם לא הם לא. וגם מנסה להבין, אז איך הצוק בנוכחותו שומר על הגלים? שזה לא יהיה משחק מהסוג הלא נכון? (כך נרמז מהודעתך, מהודעתי?) לא יודעת, כאן אולי אצטרך להיפרד מהמטאפורה אולי, הם שואפים, שואפים, כמו אסימפטוטה לציר ה-X ולכן זה מונע מהם להתנפץ בכלל , לאלף אלפי רסיסים? לפחות קצת מרגיע, מיישר אותם? אבל זה עדיין עצוב. וזה מה שמרגיש לי עכשיו. (הי אודי, רוצה משימה? אם אתה רוצה שאלך כבר מכאן, שאפסיק עם המלא הודעות, הארוכות, הנוראיות, למקום---... אז אולי צריך לתת לי קצת תקווה?) [וגם, אתה יודע מה קורה לגל כשהוא שולח אות, מסר, לעבר הצוק? הוא לא בטוח, הרי הוא תכף נאסף חזרה, תכף מתנפץ, משתנה, מגיע אחר, הוא לא יודע מה אמר, למה, למה התכוון וכבר אינו מסכים, כבר אינו הוא... חוץ מזה, הגלים גם חושבים, אולי הצוק לא ממש מבין אותי, לפעמים זה מרגיש קצת ככה: הוא מדבר בצוקית, ואני בגלית... כן יכול להיות, שאתנפץ לי כך, ואז פשוט איאסף חזרה, וזהו. וזה לא נורא. לים לא אכפת. (מחשבה נוספת, אולי הגלים נשארים באסימפטוטה, כי הם מפחדים להגיע אל נקודת החיתוך? מלהיות צוק? משהו אחד, לא משתנה? או - שאין להם בכלל את היכולת? 2 אפשרויות. בכל מקרה: אסימפטוטה). ו... יש דרך להזכיר לך כבר פה בתוך ההודעה הזו, שלא תשכח אותה כשאתה מגיע? ... פפפפפפפ.... רחש אדוות גלים. הי, זה דומה לשמי, אולי מצאתי לו תכלית :). הנה: ~~גילת~~

להגיד לכם משהו עצוב...? כרגע, לפחות, או אולי בכלל, לא מצליחה להבין רגשית פנימית את המושג 'מרחב מעבר'. כמה שאקרא עליו אלפי פעמים. לא נטמע... ... סוריקטה