כאב אמורפי

מילים תמיד היו המגרש הביתי שלי. הרגשתי איתן יותר בבית מאשר הרגשתי בבית האמיתי שלי. מילים שלי, כשיכולתי, לרוב של אחרים שהיטיבו לנסח ממני. כשלא הייתי אוכלת הייתי ניזונה מספרים (ומהשנאה שלי את עצמי). בריחה לספר היא בריחה מוחלטת, שאפילו לא מושכת יותר מידי תשומת לב. פתאום חשבתי שכאן קיומי הוא מילים בלבד, הקלה, נחסכת הקירבה הפיזית, הנוכחות של הגוף. ועכשיו אני מרגישה שהן בוגדות בי. אין בי מילים לתנועות שבוחשות אצלי בפנים. הן נמצאות שם, מוחשיות, אך לא מתורגמות למילים. פתאום אוצר המילים מצטמצם ל"רע לי" או "טוב לי" (הלוואי). כואב לי איפשהו בין הגוף לנפש, איזור ביניים שאי אפשר להסביר. ומה שאי אפשר להסביר, לא יכול להיות מבויית, אי אפשר לשלוט בו. גם לחלוק אותו אי אפשר באמת. אז כואבים לבד. או עם החתולה שלא צריכה מילים.

היי אודי, לרגעים אני תוהה אם הכאב אמיתי, אם בעצם אין איך לדבר אותו. נדמה לי שתוקפות אותי רוחות רפאים בלתי נראות. ובכל זאת, משהו עבר? אז אולי הן קיימות רוחות הרפאים הללו, אם גם אתה מצליח לראות קצה של משהו זז. או שאולי אני מרמה את עצמי, אותך ואת העולם ובעצם לא כואב דבר. (והמטפלת שואלת - אבל כואב, אני רואה שכואב, אז איך יכול להיות שלא באמת? עד שרואים אותו הכאב נשאר המצאה מטורפת, לא קשורה למציאות) אז תודה שראית. עכשיו אני קצת יותר קרובה ל"פשוט-כאובת" מאשר ל"רמאית מטורפת". נעמה.

הי נעמה, יש לי חתול, שעושה לי 'מיאו', בדיוק ברגעים שאני נעלמת. כנראה אלו מצבים בהם ישנה בי איזו אגרסיה פנימית בלתי ניתנת לעידון, אך חוץ לכאורה שקט שקט. שום מילה. החתול אולי מזכיר לי את עולם החוץ. גבול. שלא הכל מהול, או נבלע. ואני אומרת לו תודה. על הזיהוי המיוחד. על התכונה. מיאו, סוריקטה

סוריקטה, משפחת חתוליים אתם. מי שאומר שחתולים אינם רגישים ואוהבים לא פגש אחד באמת... זו רכות כנה, שגורמת לי להרגיש ראוייה לה. אחרת היא לא הייתה בוחרת להירדם כך עליי, לגרגר בשלווה. סתם נדמה שאני היא שהצילה אותה מהרחוב והיא חסרת האונים. נוכחותה מצילה אותי ברגעים הקשים. תודה על המיאו. משום מה, דווקא החתימה הזו בסיום, ריגשה אותי מאוד. נעמה וחתולתה המצליפה במסך המחשב עם זנבה.