טלטול?

אודי, להכנס לטיפול פסיכולוגי בלי להבין מה זה. למצוא את עצמך משחזר טראומות נוראיות בהרגשה ומגיב 'פאטלית' לתסכולים (תקווה שמתרסקת) לקרוא פתאום באיזה ספר של פרויד על תופעת ההעברה כלפי דמויות סמכות ולהבין בבת אחת שהיית אידיוט ואנשים יותר מפותחים מנטאלית כל הזמן הסתכלו עליך מבחוץ ומלמעלה וזיהו והבינו דברים שאתה לא היית מודע אליהם בכלל.. להפצע נרקיסיסיטית עוד יותר והעולם פתאום נראה משובש ומוזר כי הטיפול הזה ובכלל בנקודה הזאת בחיים נטרפו לך הקלפים והתמימות לא תשוב עוד... להבין מה שמעולם לא היה.. להבין מה כן אולי היה אבל היית עיוור מכדי לראות.. לראות פערים. לשמוע אנשים מטילים אחריות וטוענים שהכל בחירה כביכול. לחוש החץ המורעל הזה של צביעות כי עמוק בפנים לדעת שלא הייתה לך שום בחירה אי אז. היית עיוור. ויש מי שישפוט אותך ולהחזיק כעס בפנים ורצון לסתום להם את הפה. להבין שהמון אנשים שבאים מתוך פטרנליזם ודברי תוכחה לאחרים הם חוצפנים. להרגיש שהם חוצפנים ויומרניים ושופטים אותך על דברים שלא היו בחירה מעולם. לכעוס שיש מי שמתיימר להתערב לך בחיים מכוונות טובות כך נדמה להם אבל בעצם מעולם לא קיבלו רשות! והם גם מתנשאים כי מסתכלים מלמעלה ונדמה להם שהם עושים טוב אבל בעצם הם רק מתנשאים על אחרים כי מסתכלים עליהם כמו על ילדים ואת עצמם רואים כסמכות מעל ( לא רק פסיכולוגים בהכרח. מלא אנשים שזה באופי שלהם לחשוב את עצמם מורים לאחרים וידענים) למה יש אנשים שבאופן חד צדדי ממליכים את עצמם ולא מבקשים רשות? אפילו לא מסבירים את מצב העניינים הזה רק מנצלים פערי מודעות ככה ומפיקים סיפוק מזה. חושבים שהם עושים טוב אפילו. נדמה להם שכוונתם טובה. מי אמר? אומרים 'יש בחירה'. 'קח אחריות'. ומשהו בתוכי עדיין לא יודע מה הוא רוצה. סחרחורת מהעולם. הוא נראה לא הגיוני. לזרום בתוך חוסר ודאות ופשר, העדר תכלית ברורה. להוליד ילדים? להמשיך מעגל? האין זה סתמי? רוצה לסמוך על החושים שלי אבל הם מעקצצים בי חרדה ואין קרקע יציבה מתחת לרגליים. כאילו טוב. כאילו בסדר. כאילו נורמלי, בערך. אבל משהו לא מסתדר. אין בטחון קיומי. אין פשר לכל זה. האם אי פעם יהיה? או שהבסיס לתחושת העצמי שלי ישאר הבלבול ההיסטורי הזה של חיי ועליי להקים בניינים על גבי הריסות בלי יציבות אמיתית בתוכי ועוגן ברור? נכון שהטקסט מבולבל? ככה זה מרגיש. מה עושים עם זה?