סוריקטה ,

את מדברת על פרידה-חצי פרידה מהמטפל, מהטיפול. נוגעת שנייה ולא מרחיבה. מזמינה אותך לספר, אם מתאים לך .

בגלל שאני כל-כך שבורה אז אכתוב (לכולם)... היה לי טיפול מפואר למדי. די צפוף שהתאפשר גם הודות להנחה משמעותית מאד. ומכל מיני סיבות עם הזמן הוא נעשה דליל הרבה יותר (גם סיבות כלכליות וגם משום שחשבנו שאולי אני מתחרפנת בגללו ועוד). החודש, נקבע, לבינתיים, כחודש האחרון לטיפול. כנראה שאיכשהו נמשיך להיפגש בתדירות נמוכה, משום שהמטפל מכיר את הקושי שלי ויודע שלא אוכל ליצור אתו קשר במצבי הזדקקות ומצוקה. מרגישה נורא, כי עדיין יש אזורים קריטיים שלא מתפקדים ואני חלשה מאד. הגעתי מאד מאוחר לטיפול עם הרס רב, ובהתאם לכך ההישגים, שבהתייחס למצב שלי הם נחשבים מאד, אבל בהשוואה לא הוגנת לעולם, אפשר לומר שפחות. במקביל גם הסביבה החיצונית שלי פחות מחבבת את היותי בטיפול, והנה, הזדהיתי ו 'הם' ניצחו. הראיתי להם שלא התחולל איזה נס, וחיצונית אני לא ממש על הרגליים. המטפל גם היה החבר היחיד שלי בעולם. מרגישה שאני רוצה לקחת מרחק מכאן, מהפורום, אני כבר לא כל-כך בטיפול כפי שאפשר להבין וכל זה גדול עליי. אינלזתי די. כמו-כן, ברגעים אלו אני חושבת שהלוואי ויכולתי להיות כמו אדוארד מספריים לחיות לו באזור המבודד שלו וזהו. הלוואי ויכולתי לא להיות בכלל, כל שביב שנייה כרוך בסבל מטורף, אבל עדיין אני לא יכולה לעשות את זה, לצערי. סוריקטה

אודי, כתבתי הודעה גם לבמבי אי שם בסבך הגעגוע והכמיהה האינסופית שלמטה. הייתי רוצה שתבחינו בה, שהייתה התייחסות והקשבה מצדי. תודות, סוריקטה

אלעס עבורך את התוכן, אתן לך באינפוזיה, אערבב זאת במעדן שוקולד, אנסה בכל דרך שתאפשר לך לאכול זאת באופן שלא יעורר בך רצון מידי להקיא. את נוגעת בי כל כך, ואת נוגעת בהרבה ממשתתפות הפורום. יש בך כל כך הרבה ! עושר רגשי, חכמת לב , ראיה עמוקה, נדיבות, ועוד המון... רוצה לחבק אותך אם תרשי לי, לשבת לידך בשקט, ולהקשיב לצעקה הנוראה שבדומיתך.. איתך, כואבת, ורוצה לחבוש לפצעייך, אנימה. נ.ב. ועדיין ,אם יש לך צורך להדוף, - זה בסדר מבחינתי, - אבין אותך (ולא ממקום מתנשא עליך, אלא ממקום שרוצה להיות איתך במקום שנכון לך כרגע.)

סוריקטה הי, אני קוראת את דברייך ומרגישה עצב.. גם המון יאוש.. כן, זה מאוד עצוב...גם מרגיש המון חוסר אונים.. יכולה לראות בדמיון את הכוחות האמתניים הללו :החיים והמוות . נלחמים אלו באלו באינטנסיביות..לא נחים לרגע.. לאט לאט כוח החיים מתעייף..יש לו כבר פחות כוח.נופל על האספלט באפיסת כוחות..השמש יוקדת מעליו ללא רחם..צמא הוא למים צלולים .. מעט מים לוחש בקול צרוד מבעד לשפתיו הסדוקות מצמא... מעט מים... מים... מי... עוד מעט וכוח המוות ינחית עליו את רגליו הכבדות, הדורסניות... ישאג שאגת ניצחון... עצוב.. וזה כל כך מדבק.. :( (סביר להניח שכוח המוות מחכה בפינה כל הזמן..מנצל את הסדקים שנפערו בכדי להתפרץ..) איתך-במבי.

אני מקווה שזה בסדר שאני נדחפת.. סוריקטה, קראתי את הודעתך ולא יכולתי שלא להתיחס, אני מאוד מצטערת לשמוע שהטיפול שלך מגיע לסיומו, אני יודעת עד כמה היה הטיפול חשוב לך, עד כמה היה המטפל שלך נערץ עלייך, בכל הזדמנות ציינת אותו לשבח, תמיד חשבתי שהיה לך מזל שנפלת על מטפל מוערך שכזה.נצבט לי קצת כשכתבת שהוא היה ידידך היחיד, כמה יכולים לומר על המטפל שלהם שהוא גם ידיד..האמת , גם קצת קנאתי בך , פנטזתי לעצמי גם מן מטפל מטיב שכזה... ובכלל סוריקטה , בהודעות האחרונות שלך בטאת הרבה עצב, כאב וזעם על דברים שנשללו ממך , ודוקא על ידי הסביבה הקרובה שאמורה היתה לתת ולחמול. הבנתי שאמורות להיות פגישות בתדירות נמוכה, אולי עדיף כך? כדי להגיע להתנתקות הדרגתית ולבטל את החומרה של התלות, שהיא בעיה בפני עצמה.- לא יודעת, סתם הרהורים לא מקצועיים בעליל.. בכל מקרה ,מה שלא יהיה , אני מקווה שתמשיכי להיות כאן ולעדכן. מכל הלב רוצה לאחל לך ימים שקטים ורגועים יותר. איתך, ריקי.

שהייתי יכולה לכתוב לך כל כך יפה ונוגע כמו כולן......רק רוצה לומר לך שאת רואה גם את ההתקדמות וזה טוב...וכמו שכתבה במבי..... בין תקווה לייאוש זה חלק מסיפור חיינו...גם אצלנו כבר אין בין הפגישות קשר, אנטנסיביות שהייתה ולאט מפחיתות בהדרגה ואצטרך לעזוב.....והחרדות עצומות לעזוב.....הוא לא מוותר עלייך, אני מרגישה שהיא מוותרת עליי לצערי........

עצוב הסבל שמטביע אותך... את נקראת על הקו הדק בין להכיר בהצלחות שלך ליאוש המסמא שהמבט על הדרך שעוד יש מביא. מבפנים החוצה אמרת, נכון? לטפל בשורשים, בתזונה נכונה בשיקום איטי. אלו ההצלחות שלך, ש'הם' לא מצליחים לראות. עצוב לי שנלקחת ממך הקירבה הזו שהיטיבה עמך. בעקבות אותה מציאות חיצונית של תפקוד והכרח היא נלקחת, למרבה האירוניה. (אם הבנתי נכון ואת מפסיקה מסיבות כלכליות) מצד אחד אני יודעת שאת נשארת בחברה טובה עם עצמך, עם כל החלקים המאמינים והבונים שבך. מצד שאני אני מבינה שמולך הם לא יוצאים באותו אופן. תחושת חוסר האונים הודפת אותם. בבקשה אל תלכי מכאן, מהפורום, מהעולם. אני רוצה להאמין שיש לו מה לתת לך, מתישהו בדרך המייסרת. הטיפול נגמר. ההצלחות שהיו ויהיו לך עודן.

הי בנות, נעמה, אנימה, במבי, ריקי, מילים יפות ועמוקות כל-כך כתבתן לי. כל אחת ואחת מכן. לפעמים מתביישת שאני מביאה עצמי כך, גם כואבת שיצר המוות הזה מדבק, וכתיבה שכזו אולי לא פיירית כלפי הקוראים. כמה הודעות יש היום בפורום... אנימה, אהבתי את החיפוש אחר הדרך המתאימה לגשת אליי, מקסים, בעדינות, קצת במסווה, כן, איכשהו דומה למה שאני תרה. כולי תקווה אגב שתתבדי ותגלי שמולך בטיפול עומדת בת אדם שאינה מנותקת רגשית (מנגנון שאני מכירה מתוך היותי בקשרי ניצול מהסוג ההוא), אלא תגלי שהיא מחוברת ושומרת קשר ורצף מפגישה לפגישה, בנוסף לדברים אחרים בעולמה. מקווה שתגלי שההקבלה הזאת שרשמת תתגלה כתפיסה שאינה מדויקת תמיד. במבי הרגישה, תיאורייך נוגעים ומדהימים בדיוקם, מבינים כאב. כל-כך. מבינים מאבק בין יצרים. מבינים עוצמות. חייבת לומר לך, שאני לא רק סתם דמיינתי שאני פוגשת את אודי ברחוב, אלא שראיתי איזו דמות של גבר באזור של תחנת רכבת במקום מרכזי בארץ והייתי כמעט בטוחה שזה הוא הוא. ומכאן המשכתי לדמיין איזו שיחה וכו'. מזכיר קצת את מה שכתבת. מעורר חיוך. נעמה החכמה והנבונה – כן, יש אלמנט בלתי נמנע, כלכלי גם, וכמו שאני מבינה הקטע הכלכלי גם מסובך עם תלות, ובכל זאת, אוסיף ואומר, אולי קצת בדומה לדברייך שלך - הטיפול לא הסתיים – אלא יחול שינוי בפגישות. בהן יהיה סוג של סיום. אנחנו חושבים שאולי הגיע הזמן לנסות לראות איך אני מטפלת בעצמי בלי פגישות קבועות תדירות. כן טיפול, אבל בלי טיפול (מקווה שאני מובנת). אנחנו עושים את הניסיון הזה, משום שאנחנו גם רוצים לבדוק האם אני מסתירה הישגים גם מפניו, או מפניי לנגד עיניו (של המטפל, או ה'הם' שהזכרת). גם זה מתחבר לדברייך. לא יצלח הניסיון - הוא עוד שם. אני מקווה. ריקי, תודות חמות. כתמיד. שמחה שהצטרפת הגחת כאן. המטפל עשה עבודה קשה איתי, וגם התבאסנו שיש חלקים שממאנים להשתנות. באסה לאללה. איני רואה את עצמי דווקא כתלותית שצריכה לעבור תהליך גמילה. אך לפעמים ברגעים כאלו אני רואה את עצמי כנכה. מאד נכה, אבל כזאת שלא מאמינים או מכירים בנכותה. ת'אמת, מרגישה 'הצילו' סוריקטה

שאדם כמו סוריקטה יטפל בך קצת...