המשך לתגובה של במבי

קראתי את התגובה שלך למיכל והתרגשתי. יש שמש שנוגעת ומאירה את המילים שלך. וגם מילות הכאב שלך מוארים בשמש החמה והמאירה הזאת. אצלי הכאב בחושך... אני כל כך הרבה מחפשת אחר המילים שיוציאו את הכאב מהחושך האפל ככ... אבל הן מהתלות בי שוב ושוב ואני והכאב נשארים בחושך ומתגוששים כמו שני אויבים מרים. לפעמים אני נכנסת וקוראת את המילים של אחרים ומזדהה ומתרגשת. ככ מהדהד אצלי התאור של הים. הוא כמו מראה ענקית שמשקפת בדיוק אכזרי את הכאב העמוק שקיים. ולא נותן לברוח לתוך הבדידות של עצמי. ושנינו מתנפצים. הוא אל החוף ואני אל הסלע שבליבי. חשבתי שאני צריכה לברוח מהכאב הרחק הרחק כדי שלא ישטוף אותי בגלים. אבל... בעצם אולי אני טועה ועלי להישיר לו מבט ולקבל אותו. ובמקום לבנות סלע בלב אבנה חוף רך.... שאף פעם לא נבהל משום גל. אבל בשביל זה אני זקוקה למילים שבורחות לי. (גם אני בטיפול שכולו סובב סביב המאמץ לבטא ולהוציא. אבל הכישלון מרפה את ידי ואני חושבת להפסיק... )

שריל, אני מבקשת לחזור ולצטט אותך,ואת תאור הים שלך.. :" הוא כמו מראה ענקית שמשקפת בדיוק אכזרי את הכאב העמוק שקיים. ולא נותן לברוח לתוך הבדידות של עצמי. ושנינו מתנפצים. הוא אל החוף ואני אל הסלע שבליבי. חשבתי שאני צריכה לברוח מהכאב הרחק הרחק כדי שלא ישטוף אותי בגלים. אבל... בעצם אולי אני טועה ועלי להישיר לו מבט ולקבל אותו. ובמקום לבנות סלע בלב אבנה חוף רך.... שאף פעם לא נבהל משום גל" שריל, מילותייך אלו נגעו עמוק בליבי..אני גם מבקשת לשמור אותן. מבקשת לזכור, שכשמרגישה כאב קשהכסלע,אבנה חוף רך... תודה לך שריל . ועל איזה מילים את מדברת שבורחות לך ?

תודה במבי על התגובה. ואני מצטערת אם אני מציפה מידי בכאב. לגבי המילים, זאת הבעיה שהן בורחות ואני רוצה לתפוס אותן ולשאול אותן ככה באופן ישיר: הי, למה אתן בורחות, ממה אתן פוחדות?? תסלחי לי... אני תמיד מדברת בדימויים. ככה קל לי יותר. נכון שאף אחד לא מכיר אותי?? משום מה קשה לי לבטוח באנונימיות הזאת... אבל בכל זאת.. התחלתי טיפול בגלל קשיים רגילים כאלה, את יודעת, שאפשר איכשהו לחיות איתם. וחשבתי שהטיפול הוא סוג של קסם שעושה הוקוס פוקוס וכל הקשיים נעלמים כלא היו... אבל.... ברגע שהתחלתי את הטיפול נפתח שסתום נסתר וגלים גלים של כאב החלו לשטוף החוצה. עמדתי מבחוץ נדהמת ובעיקר חסרת אונים מול כל הגלים האלו שלא הייתי מודעת לקיומם. רציתי להגיד: רגע... לא התכוונתי... עצרו! איפוה לעזאזל, נעלם השסתום??!!! וזהו, אין לי ברירה... אני חייבת להתמודד. (אם כי הגלים שקטו בהרבה והם הרבה יותר נסבלים עכשיו.) ובשביל זה אני צריכה להסתכל על התחושות האלו ולתת להם שם, לבנות סיפור מסודר. להצליח לספר את הספור שלי. וזה משום מה, קשה לי. לא יודעת למה! כל פעם כשאני מעזה להתקרב מגיחה דמות מסתורית ושחורה שמלגלגת עלי שאני מדברת שטויות ומאשימה אותי בעלילות שווא ובדמיונות.... ואז אני מתקפלת ומתכנסת לתוך עצמי בבושה ובאשמה. עדיין אין לי אומץ להתמודד מולה. וואו....אני לא מאמינה שכתבתי ועוד ככ הרבה. בדכ האלם משתלט עלי. ואני לא מצליחה לדבר את עצמי. זה בטוח אני, נכון? :)