נשאר לי זכרון רע מהטיפול

ושנאה למטפלים שהם מתנשאים עם ה'עבדנו קשה' הזה שלהם. למה אנשים עם רמת תפקוד יותר גבוהה מתנשאים ככה? לא ברור לי. כאילו שאצלי דבש ושושנים בזמן שמטפלים 'עובדים קשה'. מרגישה שמבזים אותי בכח. אודי למה ככה? כואב בנשמה. בא לי להגיש תביעה נגד הפסיכולוגית לשעבר על עוגמת נפש ודרישה שתתן לי רשומה טיפולית כי החוק קובע שזאת זכותי! וגם העזתי מאוד להתקרב למישהו ואפילו התנשקנו. פעם ראשונה שהזעתי ופתאום בא לי לברוח.. מתחמקת ממנו עד הפעם הבאה שיהיה לי כח להעמיד פנים שהכל בסדר .. ובינתיים מטפלים רק סוחטים כלכלית ומתנשאים. אודי היא הכניסה לי שנאה ללב עם כל התסכולים הכפויים שלה . אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי. למה היא לא הסבירה? למה לבזות בני אדם?

כשהתחושה היא שקשה להתמודד עם החיים והכל מרגיש מעיק בזמן שברור לי כיום שיש אנשים אחרים שבשבילם הרבה יותר טבעי להתמודד עם דברים שלי קשה איתם , זה מעורר שוב ושוב את הכאב והכעס עליה שהיא התנשאה עליי כי רק היה לה יותר מזל ממני להצליח להתפתח נורמלי (בלי עכבות תפקודיות למיניהן). בכל מקרה אולי בסוף יהיה טוב מבחינות אחרות ואז אני אשכח ממנה ומהטיפול הזה בכלל, לצערי זה ממש קשה לי להרפות מהמחשבות האלה, ואמרתי לה את זה מזמן, מה אני אשמה שקטעתי באמצע שחזור ביעותים שהיה, בכלל לא הבנתי מה עושים בטיפול פסיכולוגי במילא, אז ברגע שנהיה רע ומאכזב נאבקתי לעזוב כי זה הרגיש לא הגיוני לשלם כ"כ הרבה כסף בשביל לסבול שם ומטפל יתנשא עליי עם כל היש שלו/ה ויגיד 'עבדתי קשה' במקום להגיד 'היה לי מזל להיות מסוגל' . לא חשוב, כנראה לכל אדם יש אמת משלו וזה תלוי מאיפה הוא בא. אני חושבת שיש משהו מאוד צבוע בלדבר במונחים של אחריות ובחירה כל הזמן. ברור לי היטב שחרדות יכולות להיות משהו משתק או שיש אנשים עם עכבות פנימיות קשות בזמן שאחרים יותר קל להתחבר לחיים ולהיות ספונטניים וכ' ונמאס לי שבגלל המצב שלי אני אשלם למישהו כמוה הרבה כסף, שתלך לחפש, גם ככה לא אכפת לה .. אז אני מנסה להתמודד בכוחות עצמי, רק מתי שמאוד קשה לי אני נזכרת כמה שונאת אותה עם ההתנשאויות הצבועות שלה.. הלוואי ואני אצליח להתחבר לדברים טובים בחיים האלה ואשכח מהטיפול, יהיה לי שקט בראש סוף סוף בלי שהשנאה הזאת תכרסם בתוכי ככה. ממש נמאס לי ואין לי מושג איך להוציא את זה ממני שלא יהיה יותר, למחוק הכל. לחיות בנחת את החיים שלי, ממש קשה לעבור הלאה ככה בלי 'כפיית חזרה' :( חבל שאי אפשר להחליף תקליט בראש באמת, בלי קשה לסתומה כמוה.. שהייתי יכולה לבד. כנראה שאי אפשר עדיין כי זה לא מרפה. אני כבר לא יודעת מה לחשוב יותר. מעייף.

אני לא נכנסתי עם הביזוי לחדר שלה!!! נכנסתי עם מודעות לפערים. זה כן. אבל עדיין לא חוויתי אותם כמבזים כי רציתי להאמין שאכפת לה ממני, אז עוד לא הרגשתי ביזוי! אבל אחרי שביקשתי יותר זמן שחלק מזה נבע מהצורך ב'צמצום פערים סמלי' ואז היא סירבה בכל מיני תירוצים ושקרים שהיא לא יכולה לבוא לקראתי והתחילה לבלבל לי את המח שעליי 'להסתפק'. בזמן שיש לה כ"כ הרבה 'יש' לעומתי בכל מיני רמות ולי רק 'אין' לעומתה והיא סירבה והעיזה להתיימר להטיף לי 'להסתפק' - הצביעות והחוצפה פשוט בלתי נתפסים. הו- אז הרגשתי ביזוי!!! גם הרגשתי ביזוי שהיא אמרה שאם אני רוצה תוספת זמן אז לשלם לה 100 ש"ח יותר על חצי שעה, ואני אמרתי לה 'אבל אין לי' (ואני בן אדם שרגיל להשתכר קרוב למינימום כך שההתנשאות הדוחה מבחינה כלכלית ושל סטטוס היא פועל יוצא של כל הסיטואציה הזאת וגרמה לי להיות במצב של 'אם אין לך לתת לי לפי התעריפים שלי אז תסתפקי במה שיש, בזמן הרגיל- שהרגיש לי מעט מדי כי גם רציתי ללמוד בעזרתה פסיכולוגיה ולעזור גם לאנשים והיה בלבול שלם בחוויה שלי מה עושים בטיפול ומה לא) ..בכל מקרה היא סירבה לבוא לקראתי מהבחינה הזאת וכתירוץ היא משקרת לי טיעונים שהפרכתי בנקל ונאבקה בי לתסכל ואונסת את הכללים של הפרקטיקה שלה על הנפש שלי. וכל זה בקונטקסט של צביעות חברתית גמורה בגלל הפערים. אפשר להגיד ש'החלק הילדי' בנפש שלי בכלל לא הבין למה הוא הכניס את עצמו. אל תגיד שהביזוי אני הבאתי, אני הבאתי רק רצון וכמיהה לקבל ממנה דברים טובים, שיהיה פחות 'פער' בחדר ולא היה לי שמץ של מושג שמראש ובכוונה תחילה זה לא נועד להיות מעולם וזה התפקיד שלה לכוון אותי להסתפק בקיים כביכול ולסגל אותי 'למציאות'. כי היא פסיכולוגית שעושה את העבודה שלה נטו (שרק היא הבינה מה זה אומר ולא אני) ולא בן אדם שבאמת אכפת לו ממני. אתם הפסיכולוגים אלופים בלעשות לוליינות עם נרטיבים ...תאמין לי אודי, יכול להיות שאם היה מטפל אחר היה גורל אחר, אבל כיום מרגיש לי שאם אני אשלם למטפלים את הסכומים שאתם דורשים זה באמת מבזה ובהתחלה לא הרגשתי ככה כי קיוויתי לדברים אחרים מטיפול, לא לשחזר טראומות ולבכות ולכאוב... ואני עדיין צריכה טיפול כנראה אז האופציה היחידה שלי זה להתבזות בקליניקה של איזה מטפל מסריח שיעשוק אותי בזמן שהוא מממש את 'הזהות המקצועית' שלו על חשבון אנשים כמוני או ללמוד להסתדר בכוחות עצמי ולהתמודד בכוחות עצמי וזה ממש קשה שהכל מתפרק לי מבפנים כל שניה כי קשה לי להתמודד עם דברים בחיים ממקום של עוצמה וחוסן לאורך זמן כי יש לי קשיים פסיכולוגיים מסריחים כנראה..(לפני הטיפול אפילו לא הייתי מודעת עד כמה כי הזדהיתי עם הסימפטומים והיא הרסה לי את זה ההזדהות הזאת) והכל גוש של חוסר צדק מבזה אחד גדול. אני מנסה להתמודד בכוחות עצמי. אני לא כלב שפסיכולוגים יאלפו איך שמתאים להם. גם הבוסית שלי ניסתה ללחוץ עלי אתמול להתנהל איך שמתאים לה (ניצול עובדים! רצתה שאני אעבוד בצורה שהיה יוצא לי פחות ממינימום לשעה) ובקושי רב גייסתי יכולת להתנגד לזה (יצא לי בהססנות וגמגום)כי ממש קשה לי בסיטואציות האלה. בינתיים הפסיכולוגית דווקא הייתה אלופה בלתסכל לי את הצורה ולזיין את השכל 'עבדתי קשה, יש לי תעריפים'.. תזדיינו כבר. אוף. צריכה לשלם הון תועפות לכם בשביל דברים כ"כ בסיסיים שיהיה לי זכות לחיות את החיים האלה כמו בן אדם נורמלי, להיות מסוגלת לעמוד על שלי, להתבטא בלי חוסר בטחון, להיות מסוגלת לקרבה, יחסים .. אני מתפלאת שעוד לא קם מישהו שמצא דרך לעשוק אנשים בכסף על זכותם לנשום.

הי מימה, אני מכירה את התחושות האלו מול ההתנשאות לכאורה טוב מאוד "על בשרי" כמו שאומרים, אבל השאלה היא האם ההם באמת מתנשאים או שאלו רגשי הנחיתות שלנו?, ללא ספק יש אנשים שמרוצים מעצמם מהחיים, הלוואי על כולם, אלא שפעם זה היה מעצבן ואפילו גורם לי להרגיש חסרת ערך אולי גם היום זה כך אבל בצורה קלה יותר. אבל החלק היותר חשוב בהודעה שלך הוא זה שהעזת להתקרב למישהו...זה משמח לשמוע, באמת. כל הכבוד שהעזת...אל תברחי. מ