אודי

הי, לא ממש רציתי "להופיע כאן" שוב, דווקא רציתי להצטמצם לי קצת, אבל שלחתי ביום חמישי גם הודעת המשך ל"כלום" בשרשור שבינתיים כבר גלש לו לדף הבא של הפורום, והיא לא הועלתה, תוכל בבקשה לבדוק? (שלחתי שוב ליתר בטחון). תודה רבה. (כתבתי ומחקתי אלף פעם עכשיו את ההודעה הסתמית הזו, לא יודעת למה. לא יודעת איך להתמודד עם מה שנכתב ונשלח לי כמעט מבלי משים ביום חמישי ועם מה שכתבת לי בחזרה... ואיתי פה, ובכלל... לא יודעת.

הי אודי אתה שואל - אני עונה... אולי תפסיק קצת לשאול? ;) נראה שהרבה יכול להישפך ממני בזמן האחרון, אם רק יש איזה פתח... אני נורא מקווה ומדמיינת לי שאף אחד לא קורא את הודעותיי (די פתטי מצדי בהתחשב בכך שאני מפרסמת באינטרנט), עכשיו במיוחד. מה שיצא ממני בהודעה הקודמת זה מה שהרגשתי כשכתבתי אותה - מבולבלת. ממה? מהכל... חומות ההגנה שלי נופלות עכשיו . האמת, המצב כמו שהוא, אני כמו שאני, הכל חזק ובוהק , ומאד כואב. וזה לא קשור רק להודעה הקודמת שלי, למרות שגם. יש חיבורים של כל מיני חלקים בתוכי, וזה טוב אני מניחה, אבל זה כואב. חוץ ממה שכתבתי כבר פה, יש עוד הרבה ג'יפה שם בפנים... ו, אני מתחילה להיות חשופה... אני לא יודעת אם אתה מרגיש את זה, אבל גם ההודעות שלי כאן, מתקרבות להן לאזור של הלב, לאזור המרגיש את מה שקורה ואת מה שנכתב הבלבול נובע גם מכך, וגם מהכתיבה שלי פה בכלל אני לא שייכת לכאן (אל תגיד לי מיד "לא נכון", תנסה להבין...) דבר ראשון - אני לא בטיפול. וזה שונה מאד. ואני כל הזמן לא יודעת אם הכתיבה שלי פה היא טובה ונכונה ולאן היא מובילה אותי. זה לא התייעצויות שמלוות משהו עמוק יותר, כרגע. (חוץ ממה שביני לביני...) ובמובן הזה ולא רק בו, רוב הבנות שכותבות כאן באופן יותר קבוע הן שונות ממני, אודי. לא יודעת איך להסביר את זה. הן - יקרות, וכואבות, ואמיצות...אין לי מילים לכך. אם תבין - תבין. (אני מקווה שזה בסדר, אם נראה לך לא מתאים בבקשה אל תעלה את ההודעה) וזה גם מרגיש לי לפעמים לא מתאים שאני בכלל תופסת פה את המקום. אני יודעת שאתה מציע ומוכן, אבל יש פה הרבה שיותר צריכים אותך ממני , חוץ מזה שזה סתם כך לא כ"כ שייך. מצד שני.. אני כאן, נכון? כי כבר נכנסתי ונשאבתי ויש לזה צדדים טובים ורעים. אתה כתבת לסוריקטה "יש בכך מן הנמנעות, מן הפנטזיה" - אני בטוחה שיש בכך אצלי. (אני, בכלל, אלופת הפנטזיה). האם יש גם מן הצד הטוב של הכתיבה פה? אני לא יודעת. וגם החשיפה , השחרור, היא נותנת לפעמים תחושה טובה אבל אני לא בטוחה שזה טוב. זה נראה לי אולי קצת מוגזם . (אולי מבחוץ זה לא נראה כ"כ חושפני כמו שנראה לי). אבל א"א ממש לסגת מזה, א"א להשאר פה לאורך זמן ברמת ההודעות הסתומות (לא ברורות). לפחות אצלי. אני בתקופה קצת קשה. (הכל יחסי). מוצפת במודעות הקשה הזו, תוך כדי שבמציאות - הולכת במסע במדבר... ( מנסה להרשות לעצמי להגיד , ש... יכול להיות שאני קצת נזקקת עכשיו...) באמת רציתי, ורוצה גם עכשיו, לקחת מפה קצת הפסקה להסתכל מבחוץ ... אבל לא יכולה להבטיח לעצמי שלא אפציע פה פתאום בקרוב... (ואולי באמת לא...) אני מקווה שההודעה הזו הייתה ברורה... אולי היא הייתה (כלומר אני) קצת מגוחכת? מגזימה? אולי בכלל לא ציפית לתשובה באמת כשכתבת שאנסה להסביר יותר. פשוט ענית לי כי כבר כתבתי... יש משהו בכתיבה פה שמשאיר תמיד בתחושה קצת עלובה כזו כי תמיד צריך לבוא ולכתוב כדי להיראות ואתה בכלל אולי עסוק (בטוח) באלף דברים אחרים. וזה גם תמיד מין הימור כזה - אשלח ומה? האם אודי יקלע אליי בתגובה, יתייחס למה שדווקא רציתי, האם אהיה מובנת , האם בכלל אקבל תגובה היום, או בכלל... כל תגובה מועצמת פי מאה ועומדת בפני עצמה נשארת חרוטה פה לאיזה כמה ימים טוב זה שוב מתחיל להיות לי מבולבל וכתמיד מלווה בשאלה האם כדאי ונכון, הפעם ובכלל. אבל נראה לי שאשלח בכל זאת, עם תקווה שאולי עוד תראה היום כי אני רואה שעוד לא יצאנו להפסקת אמצע השבוע (איזה כיף שאתה כאן כמה פעמים היום. ולפעמים אני מדמיינת לי את היום שלך שאנחנו רק חלק קטן מתוכו, ושוב - לא נעים, לגזול את זמנך). ארשה לעצמי לכתוב לסיום, אודי, אני זקוקה לכמה מילים טובות , כמו אלו שכתבת לי קצת לאחרונה, שפשוט ארגיש שהבנת (אבל רק אם זה אמיתי... בבקשה) ו-יש סיכוי שאפציע כאן שוב, למרות הכל. כי קשה לי עכשיו ולבד. (מעריכה). גילת. (ולגבי ההודעה ל"כלום", לא היא לא עלתה. אולי אתה מתכוון לקודמת. בא לי לבטל ולומר לא חשוב תעזוב. וזה באמת לא כזה חשוב ואני כתמיד נבוכה מההודעות שלי ולא נעים לי להתעקש..)