טפטופים

בכי אצור-עצור צץ ועלה מהמעיינות בפגישה ועכשיו הוא זולג גם ליומיום, ל"אמיתי". אבל כאן אין ספה מרופדת, אלא שעון מעורר צורם, אוטובוס מלא עד אפס מקום, עבודה, עבודה, עבודה. באתי כל כך מבולבלת, מתבלגנת מול הבוסית ומול השותפות לעבודה. מפתיעה, אחרי התדמית האסופה והרגועה שאני יוצרת. כנראה שזו הסיבה לפעמיים בשבוע. אני יודעת לשים את הדמעות שלי רק במיכלים שלי, גם כשעולים על גדותיהם. אבל, בתרגום לעולם האמיתי, איך אפשר להשאיר את הכאב בחדר ולצפות שלא יצא?

אף אחד לא מצפה שהבכי יישאר רק בחדר...זה הרי בלתי אפשרי.... מאוד חשוב שיהיו לך מקורות תמיכה גם מבחוץ....חברה טובה, משפחה? משהוא....וגם אם נראה שאין אז לנסות למצוא מאוד חשוב... הייתה תקופה שהייתי נוסעת באוטו ופתאום בלי אזהרה הייתי בוכה, או בבית פתאום בוכה....כמובן שזה לא טוב כשזה מול אנשים בעבודה סתם ככה..קרה לי פעם אחת והרגשתי ממש פאדיחות..אמרתי שזה מטלפון שקבלתי וזה בסדר וברחתי משם.... ואח"כ הרשתי לעצמי לבכות באמבטיה במיטה שאף אחד לא רואה...זה דווקא היה טוב לשחרר...זה חולף אבל חייבים לשחרר את הבכי ולא לעצור אותו..בהצלחה, מיכל

למחות את הדמעות ולצייר חיוך רפאים כשאני מול אנשים. להפתעתי דווקא השבוע התחלתי לבכות באוטובוס, מול אנשים, בלי יכולת לעצור את הדמעות. אז זה השלב הראשון. באופן מפתיע (או לא) דווקא השלב הבא, מול הקרובים, הוא הקשה...

עוד יום חונק מסתיים. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, אבל אין לי שום דבר לומר. שאני חייבת יחד, אבל הוא לא טוב לי. מרוב שהכל ביחד, ריק.

כל מה שאני רוצה הוא להקטין ולהיעלם...