היי...

אומנם לא כתבתי פה הרבה...אבל קוראת תמיד.. אני ממשיכה בטיפול. כמו שאמרת לאט לאט... אבל שוב, היחסים ביני לבין המטפל שלי מורכבים, כשאני משדרת אמביוולנטיות, פעם קרובה...פעם רחוקה..כאילו שנינו אוחזים חבל...ואני מחזיקה לעתים חזק ולא מרפה....ורגע, עוזבת, משחררת בבהלה את החבל...ושנינו נופלים לרצפה, מתרסקים. תמיד בין המפגשים אני מחפשת את הקרבה שלו, את המילה שלו..שולחת לו הודעות..הכי זקוקה לו בימים האלה...אבל יום או יומיים לפני שאני צריכה להגיע אליו, הכל מתהפך ואני לא רוצה להגיע אליו..ורק מנסה לחשוב על דרכים להתחמק מהמפגש. כמה אפשר לדבר בטיפול? על האמביוולנטיות הזאת? שום דבר לא קורה...כמה אפשר לטחון מים?.. מרגישה בימים האחרונים לבד. כל כך לבד. עם כל ההחלטות, התמודדויות, עם כל השינויים בחיי..ושוב, רוצה לשלוח לו הודעות..לבקש מילה מחזקת, לבקש חיבוק עוטף... אבל אני כבר מציקה לו..עם כל ההודעות שאני שולחת לו...ויודעת שהוא לא יגיד לי, אבל מרגישה שאני מגזימה... מה עושים?...:( רחל.