אודי

היום בטיפול "התכרבלתי" בכורסא ופשוט עצמתי עיניים. אני אף פעם גם ככה לא מסתכלת וכמעט ולא מדברת. אבל היום יותר מתמיד. פשוט נחתי והרגשתי טוב. אבל תו"כ אמרתי לי בלב שאכעס אח"כ על עצמי שלא דיברתי ו"בזבזתי" את הזמן. אמרתי לה שתעזור לי, בלי לדעת מה אני באמת רוצה. היא אמרה שהיא חושבת שאולי אני פשוט צריכה לנוח מהכל וזה כנראה מה שאני צריכה. (בדיעבד אני יודעת שהיא כנראה צדקה). אמרתי לה לקראת הסוף שאני רוצה לשכב והיא ענתה שאולי הייתי רוצה עכשיו מיטה או ספה. אבל אין. אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח. היא אמרה שאני כמובן יכולה לעשות מה שאני רוצה בחדר וזה ממש בסדר. אבל לא נשאר כמעט זמן, אמרתי לה שאני מתביישת. וחוץ מזה זה ממש מביך שזה מה שאני רוצה. זה מביך לשכב שם לידה. אני מרגישה ילדה קטנה ודפוקה שזה מה שרציתי. אודי, למה זה מה שרציתי? זה הגיוני לרצות כזה דבר?