"את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה"

כאשר עצבנו אותי מאוד כל מיני כללים וגבולות והתייחסויות של המטפלת וחוויתי אותן כמשפילות או כוחניות או מתנשאות, צבועות, לא אמפתיות.. כאילו מיררו את נשמתי ומחיתי וזעקתי, ועשיתי כל מיני אקטינג אאוט. היא אמרה בתוקף "את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה, ועדיין יש כללים שצריך לקיים גם אם זה לא נראה לך". בסוף קיימתי אבל הבעיה שהיא הרגיש כאילו לא שמים זין על מה שאני מרגישה. אני חשבתי שאמורה להיות חוויה אחרת, שקשר טיפולי צריך לתת תחושה שאתה נשמע , משפיע, נחשב, משמעותי... שמה שאתה מרגיש- יש לזה חשיבות וכן מתחשבים, מתייחסים- אבל בעצם אם שום דבר חיצוני לא שינתה בעצם החוויה היא שהמסר הוא "שמים זין על מה שאת מרגישה. אני הבוס פה ואני קובעת מה ואיך. לא טוב לך בעיה שלך, אף אחד לא מכריח אותך לבוא, אבל אם תבואי זה בתנאים שלי". וזה אחרי שכבר נקשרתי ורציתי להאמין שאכפת לה ממני או תספק לי חוייה מטיבה. או שהקשר באמת אמיתי ולא אמצעי לכפות עליי תהליכים שאני לא מבינה של פרידות והתמודדות עם עמימות וכל מיני דברים... לא מבינה איך עוזרים ככה. לא מבינה. במיוחד שעדיין מאוד קשה לי להתמודד עם החיים, עם קרבה... ואולי אנשים שאני אכיר בחיים האמיתיים יגידו לי גם "את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה, בעיה שלך, על הזין שלנו?" לפי הטיפול הפסיכולוגי זה לגיטימי להתייחס אלי ככה כאשר משהו עשוי להפריע לי ולשים עלי פס ולא להתחשב. רוב האנשים במציאות לא כאלה מנוכרים כמו שהפסיכולוגית הייתה בקטע הזה. לכן אני לא מבינה. לא מבינה מה פשר החוויה הזאת שכפו עליי- שמה שאני מרגישה, עם זה שלילי, זאת בעיה שלי ולא משהו שאמורים להתחשב בו בכלל. למה להותיר אותי עם כל השליליות המרירה הזאת. לא הבנתי אז. לא ממש מבינה כיום. ולחשוב שכאשר פניתי לטיפול פסיכולוגי הייתי כ"כ תמימה שחשבתי שאני רוכשת לי התנסות חיובית בקשר מטפח. זה היה ככה לזמן מאוד קצר בהתחלה ומהר מאוד נהיה משהו אחר לגמרי, די מסוייט.