ד"ר אודי שלום!

שמי רחל. אני לא מהטיפוסים שישב ויכתוב על דילמות בחיי, אבל אחרי עיון קצר בפורום החלטתי בכל זאת כן לכתוב ולהתייעץ איתך. אני בת 29 וחצי, רווקה, דתייה...קצת איבדתי את דרכי במהלך החיים והחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. ואני כבר שנה בטיפול אצל פסיכולוג. אבל לא מרגישה שינוי מהותי מבחינתי. כן מרגישה שכואב וקשה לי אני יכולה לדבר אתו ולשחרר, ושיש לי מישהו לדבר איתו. אבל לא מרגישה קשורה אליו מאוד רגשית. אני אפילו לפעמים מרגישה שהלב שלי לא ממש מקבל את הדברים שלו. והוא דיי משקיע בטיפול. אבל אני מרגישה שאני לא פותחת ממש את הלב שלי בפניו. יותר מזה, אני לא מרגישה שאני ממש בטיפול. תמיד אני חושבת ומנתחת אם אני צריכה להמשיך, אם להפסיק את הטיפול, ואני מתעסקת בזה יותר מידיי. כמה פעמים במהלך השנה הזאת אמרתי לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול, כי אני לא מרגישה שינוי אצלי בחיים, במחשבות...אבל בסוף אחרי שדיברנו, החלטתי לנסות עוד. אני מביאה את השאלות והתחושות האלה לפגישה, והרבה מהשיחות בינינו הם אם להפסיק או לא. יצא לנו הרבה פעמים להתכתב בהודעות בין הפגישות בעקבות תחושות לא פשוטות שלי..ודווקא אז, בהודעות, אני מרגישה יותר את הרצון שלי בלהתחבר אליו. ומרגישה פתאום שאני זקוקה למילים שלו. אני חייבת לציין, שגם בקשרים זוגיים משמעותיים שהיו לי ההתנהלות שלי היתה דיי דומה. מאוד מאוד מתלבטת, כל הזמן חושבת וחושבת ולא ממש מאפשרת לעצמי ולבן זוג להתקרב יותר מידיי. ושזה היה מגיע לחתונה (הצעת נישואין) הייתי בורחת, הורסת, מחליטה לעזוב, גורמת לשני לעזוב...מבחינת עבודה, אני כרגע לא עובדת בכלל, למדתי פסיכולוגיה תואר ראשון, ומאז לא מצאתי את עצמי מבחינת לימודים, עבודה...ואומנם עבדתי עד לפני חודש בעבודה דיי קבועה, אך לא ממש מספקת ונותנת משמעות, והחלטתי לעזוב. אני מרגישה דיי אבודה, מיואשת מעצמי, מהחיים שלי, מניסיונות ומאמצים שלי לשינוי, ולמרות זאת מרגישה כישלון, כי לא מצליחה לשנות את המציאות של החיים שלי. ורציתי להתייעץ איתך. האם זה נכון שאמשיך בטיפול עם המטפל הזה שאני איתו? או האם המטפל הזה אולי לא נכון לי ולא משנה כמה אני מנסה זה פשוט לא ילך??? ואם כן להמשיך עם המטפל הזה ואני בשחזור בהתנהלות שלי איתו, איך בכל זאת כן אני מצליחה להיות בטיפול? להרפות? להתקרב? לסמוך?.. אני מתוסכלת!!!! ורוצה להבין קצת יותר... תודה על תגובתך. רחל.

אודי, שלום!:) קודם כל, תודה על תשובתך..! שנית, אני תוהה ביני לבין עצמי האם שנה זה לא זמן מספיק כדי להגיע לתשובות, ובעיקר להגיע לשינוי בהתנהגות??.. אני מודעת לסיבות שבעקבותם אני נמנעת מקרבה. עוד לפני שהגעתי לטיפול. נפגעתי כמה פעמים במהלך החיים שלי מפרידות מבני זוג בקשרים משמעותיים שלי שהיו ממש לפני חתונה (וגם בעיקר בעקבות האמביוולנטיות שלי בקשר...). וגם עם אבא שלי, שהיה לנו קשר מאוד ריגשי וקרוב, בגיל 18 חל ניתוק דיי כואב. ההורים שלי חיים יחד, אבל כלפיי הקשר שלו מאוד השתנה. ולמרות המודעות וההבנה שלי לדברים האלה, ההתנהגות שלי לא משתנה. עובדה שגם שאני בטיפול אני לא שם, תמיד מתלבטת אם לעזוב, תמיד מביאה את הנושא הזה של לעזוב את הטיפול לשיחות איתו. אז עד מתי להישאר??... ואני מנסה להיות שם, רגשית, ובכל דרך, ולמרות שגם כלכלית זה לא פשוט לי, אני בכל זאת נשארת. אבל למרות הכל אני לא שם. ואני מאוד מתוסכלת מזה. אשמח ואודה לתגובתך. רחל.