סוף טוב הכל טוב

סיימתי את "האדיוט" של דוסטוייבסקי ובסופו מתואר בצורה מזוקקת איך כאב, רוע ומעשים בלתי נתפסים מכריעים נפש שמעולם לא לגמרי הצליחה להסתגל למציאות. איך אדם יושב קודח, מאובן לצד רוצח אהובתו, חובר אליו בהסתרת המעשה כשהגופה עוד על המיטה שליד. הוא לא הצליח להתרומם מהנפילה הזו. מפחיד לחשוב שאם אסתכל עוד, אחשוב עוד, ארגיש עוד העוצמה תהיה דומה וגם אני אאבוד לי לעולמים. (מילים סתומות, אני יודעת. מנסה לתמלל חור שחור של חרדה, אבל אין איך להגשים ריק שואב. אז נעזרת קצת בסופר רוסי אחד שאולי קצת הצליח.)