אומרים בתחילת יחסים לא להראות חולשות

ויתרתי על הזדמנות להכיר בחור שמצא חן בעיני כי אני לא יכולה לעכל את עצמי יוצאת לדייט ומזייפת חיוכים, כי המחשבה על להפגש איתו ולשוחח גורמת לי פחד אימים שאני אהיה לגמרי ריקה ולא יהיה מה להגיד.. ומצד שני גם לא בטוחה שאצליח להתרכז ולהיות לאוזן קשבת לפחות להתעניין ולהקשיב לו שהוא יספר על עצמו. כל מה שבא לי לעשות זה להשבר ולהתרסק עם התחושה הפנימית שלי שאני לא שווה כלום ולבכות ושמישהו יחבק את הכאב שלי. אין לי כח חשק או סבלנות לאינטרקציות מעושות מסוג אחר, לגינונים, להעמדות פנים... מה הטעם אם הכאב הפנימי לא באמת נעלם? אם חוסר הבטחון שמכרסם לא תם? אם היכולת לעניק אהבה ולהצליח לקבל אותה לעולם מוטלת בספק? מי יכיל את הכאב שלי והתחושה שאני כלום שלא שווה כלום עד כדי כך, יחבק על כדי כך שהכל ירגע בסוף ויתגלה חוף של בטחון יציב סוף סוף בים סוער של ספקות וכאב שאוכלות אותך מבפנים... ואולי אז סוף סוף אוכל להיות אני- אדם חופשי להיות.