לבמבי (וגם לאודי-למרות שתיקתו הרועמת כלפי)

רציתי להודות לך במבי יקרה. על המילים החמות שכתבת לי. כל דבר כזה- עוזר ולו במעט להקל קצת את הכאב... אין לי כח כל כך לפרט יותר... אבל אם אודי בתשובתו לך על "אלו שכותבות על המטפלות, ועל קורבנות" וכו'- התכוון גם אלי, אז אני כלל לא חושבת שזה המצב אצלי. אין לכם מושג. אצלי הכאב נובע מקריסה של הטיפול. עקב חיבור בין נסיבות חיים של המטפלת, ובין האישיות שלי-ש"בגללה" נחשפתי לכל כך הרבה פרטים... לא סתם הוספתי מרכאות על "בגללה". גם היא אמרה שזו מתנה מחד, וקללה-מאידך. בכל מקרה, בשיחת טלפון היא אמרה לי שהיא חסרת אונים... שהיא כבר לא בטוחה שהיא טובה לי. שאולי היא אפילו מזיקה לי. והיא עצמה ביקשה ממני ש"אמצא" מטפל/ת נוסף שנלך אליו כדי שיעזור לנו לדבר-ואולי להיפרד. עם כל הצער שבזה. גם היא עצמה כואבת. ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. זה נורא!!! אהבה, לא תמיד מספיקה כנראה. והשאלה על הגבולות ממש לא באה סתם כך. פשוט, כי מן הסתם, אני מרוסקת. מצבי גרוע כל כך עד כדי מחשבות נוראיות. אני לא מצליחה להכיל את הכאב הזה. חיכיתי לה יותר מ3 חודשים כדי שתשוב. חיכיתי לה, כאשר "המחליפה" אומרת כל הזמן:"לא טוב לך. אין יציבות. כדאי לך לעזוב". זה נכון שהסיפור מורכב יותר. הרבה יותר. אבל בסופו של דבר יש כאן התרסקות. וכשזה קורה במסגרת של טיפול נפשי, -ומי כמוך יודעת כמה המקום הזה מיוחד עבורינו- המטופלים, וכמה הקשר שנוצר שם הוא חזק ועוצמתי, אז כך- גם הנפילה. עצומה, כואבת, שורפת, מכלה. לא יודעת איך אצא מזה. שאלתי על גבולות כי המחליפה מוכנה לטפל בי. אלא שבגלל מה שקרה, אני לא בטוחה שזה באמת כדאי לי. אני מפחדת ששוב יקרה לי כזה דבר. שללא גבולות- יווצר שוב קשר קרוב. תלותי. אולי מידי. למרות כל הסבריה על זה שהקריסה בטיפול לא קרתה בגלל "הגבולות הפתוחים/גמישים כל כך" , אלא בגלל נסיבות החיים של הפסיכולוגית, משהו בתוכי חושש שאולי זה לא כל הסיפור. תראי מה זה? בהתחלה- שתיהן כמעט "רבו" עלי. ועכשיו? אני כבר לא ממש רואה את עצמי ממשיכה אצל המחליפה. כי באיזשהו מקום אני קצת כועסת עליה ו/או מאשימה אותה בכך "שדחפה אותי לשהקשיב לשכל" , ולא לחזור לפסיכולוגית... ועכשיו? הפסיכולוגית? כבר לא מאמינה יותר בטיפול שלה בי. מי שמפקיד נפשו בטיפול- אם הוא קורס, יחווה פגיעה נוראית לדעתי. המצב הזה נובע מאהבה. לא משנאה שלי כלפיה. וזה רק כואב יותר. את מבינה? במבי... מקווה שלא גרמתי לכעס.כאן. אולי יום אחד אצליח לכתוב מעט יותר. אם אחיה מספיק כדי להתגבר על זה. כי כרגע- הכל הכל שחור אצלי. ובא לי רק לישון לעד.

אודי, משתתפת בצערך. הצטערתי מאד לשמוע... לגבי שאלתך האם שיתפתי את "המחליפה" בחששותיי לגבי הגבולות? כן. כל הזמן. המון. שאלתי "מי ישמור עלי אם אין גבול"? היא אומרת לי שהיא מאד בטוחה במה שהיא חושבת לגבי. ושהבעייה בטיפול הייתה לא בגלל התקשורת שבין הפגישות, אלא בגלל נסיבות החיים של הפסיכולוגית, שהובילו לקריסה שלי- של ההחזקה, שהוביל לכדור שלג .ולמעשה שכל הבלגן לא נבע מהעדר הגבולות אלא מחוסר הביטחון שלי בשל הנסיבות, שהוביל להיאחזות יותר ויותר גדולה שלי, שהוביל לצורך לחסום אותה על ידי גבולות מלאכותיים שלדעתה- כמובן שלא הרגיעו. היא טוענת שגבול זה משהו פנימי- שלה. ושהיא לא תעבור אותו. כי היא מודעת לעצמה. היא חושבת שהחרדה שלי היא בעצם פחד מקשר של תלות, ואמונה פנימית בדחייה ובהתעללות ולבסוף בנטישה ושזה מה שהשתחזר לי בטיפול עם הפסיכולוגית.ושכל המסקנות האלה של לפנות לטיפול מאד נוקשה או עם גבולות הם בעצם ניסיון למנוע תלות או לשלוט עליה. ושלדעתה זה לא באמת יעזור לי אם שם נמצאת הבעיה האמיתית שלי. היא גם אמרה לי שאני "שמה משקל גדול מידי " על כתיבה בין פגישות. ושכן יש גבול. ושאם אני לא רוצה- לא אכתוב. אבל שהיא כן מאפשרת לי את זה. וזהו. אגב, הלכתי להתייעץ לגבי כל המצב עם איש מקצוע בעל שם ומפורסם. (וגם ידוע כמומחה אגב בכל הקשור גם לענייני אתיקה וכיו"ב). חד משמעית "הומלץ" לי: לקחת עצמי ולמצוא לי כתובת ח ד ש ה- לא להעיז לחזור ל"פסיכולוגית" הקודמת- שהוא אפילו אמר שהיא לא באמת רוצה לטפל בי-למרות שהיא אומרת לי שכן. ( למה? כי היא אומרת :"אני מוכנה לחזור לטפל בך אבל רק בתנאים של אפס תקשורת בין הפגישות!". והוא אמר שזה ברור שאם אני חשה שזה תנאי שכרגע איני יכולה לעמוד בו- גם אם הוא "נכון" , והיא גם יודעת את זה,כי פעם היא גם אמרה לי שכשפסיכולוג לא רוצה לפעמים להמשיך טיפול המטופל, אז "יש תרגילים" שהוא יכול לעשות-כמו להציב תנאים שיגרמו למטופל לעזוב. אז ברור לה אולי שאעזוב...). אותו איש מקצוע גם המליץ לי לא לבחור במחליפה- בדיוק בגלל "השיטה" שלה שהיא מאמינה "בגבולות פנימיים", והיא מאד מאד גמישה, ומאפשרת המון תקשורת בין פגישות. ....... ודבר נוסף: נאמר לי גם שככל הנראה אכן נעשה לי עוול- בלשון המעטה. ויש בסיס לבדיקה מעמיקה יותר של הנושא- גם בוועדת האתיקה.. אם ארצה בכך. ( כרגע- אני לא רוצה. אני ממש אומללה. אני חשה כמו "שבויה"- כמו בסדרה "חטופים" - שהשבוי כל כך תלוי בחוטפו- שהוא גם מתייחס אליו נורא יפה ומעניק לו חום ואהבה, ובאופן פרדוקסלי- הוא כמעט רוצה להישאר בשבי!!! ולא מסוגל לפגוע במי שחטף אותו!). חשבתי עד עכשיו שאני אשמה. תחושת חוסר האונים. מלווה באשמה. (כי היא גרמה לי לחשוב כך... ואפילו אמרה לי "שדבר כזה לא קרה לה"). והוא אמר לי לזכור: שמלוא האחריות עליה. מלוא. ושזה ,לא נשמע טוב" אפילו שזה "במעמד צד אחד". שיש מספיק עובדות "והוכחות" שהוא מניח שגם במעמד הצד השני- עדיין הסיפור "יישמע לא טוב". ואולי רק במעט "פחות רע". בקיצור, אודי: רע. אבל לא נראה לי שבאמת אפנה לוועדה או משהו. עם הכל- אני עדיין מתגעגעת אליה. ואוהבת אותה. ( ובו זמנית- גם שונאת וכועסת). כל מה שרציתי זה אחריות. כדי שאוכל לאסוף את עצמי מחדש. איך היא עדיין אומרת לי:"אני מוכנה ורוצה לטפל בך. אבל רק בלי שום תקשורת בין הפגישות. אפס תקשורת. " -וכשאמרתי לה שאני יודעת ש"לכל האחרים" היא כן מאפשרת זאת, כי היא הרי גמישה מטבעה, אז היא אכן אמרה שכן. אבל איתי- לא!. כי זה לא טוב לי. זהו... עצוב לי. זה נורא נורא נורא קשה.

קראתי את מילותייך שממש מדממות מכאב.. הכאב נשמע ממש בלתי נסבל. והאמת היא שאם אני מנסה לדמות שאמא צביה שלי תעשה לי אי פעם משהו דומה.. אני ??? את יודעת מה ? היום כשנפגשתי איתה שאלתי אותה פתאום :"ואם הטיפול יקרוס אז מה ???" והיא שאלה אותי מאיפה אני מביאה את זה פתאום ? ולא זכרתי שקראתי אותן בהודעתך ..כנראה שרק המחשבה על זה גרמה לי ל ??? לא יודעת... זה נשמע נורא. באמת נורא מה שאת נאלצת לעבור עכשיו.. אין לי מילים מנחמות לומר לך. רק להיות איתך בכאב המטורף המטורף הזה.. איתך-במבי.