גורל של אנשים פחדנים- חיי החמצה

מישהו שפגשתי במקרה באירוע חברתי ניסה להתחיל איתי בעדינות, באותו רגע די התעלמתי ממנו והתחמקתי מזה. אבל האמת שבעצם הוא די מצא חן בעיני. אבל זה כאילו מראש אין שום סיכוי בשבילי, החוסר בטחון שלי כ"כ גבוה שהוא מכרסם בי מבפנים.. מאז היה לי כיף לחשוב עליו סתם ככה מרחוק, כמו איזה רעיון היפוטתי לקשר שבחיים לא יקרה. בפנטזיות הכל יותר קל.... הבעיה שהבחור הזה אחרי כמה ימים שנפגשנו שלח לי הודעה אם אני ארצה לצאת איתו. זה ממש הלחיץ אותי.ניפנפנתי אותו מרוב פחד, אין לי אומץ........ וזהו. מאז אני תוהה מה היה קורה אילו לא הייתי אני והייתי מישהי אחרת עם אופי אחר :/ אולי היה סיכוי למשהו.גורל של פחדנים זה שאין חיים. לחיות החמצה לנצח. חוצמזה אף בן אדם שפוי לא היה רוצה לשאת את הכובד של בן אדם מתוסבך כמוני. הסיבה היחידה שהוא רצה לצאת איתי זה כי הוא לא מכיר אותי. מילא 'נראית חמודה' מבחוץ. זה סתם הרושם הכי ראשוני וסתמי. אבל מקרוב רואים את כל הפגמים וכיעור והדפקטים, גם מבחוץ וגם מבפנים. אין לי ספק בכלל שאצלי הרבה יותר מדי דפקטים ופגמים :( אף בן אדם שפוי לא היה רוצה קשר איתי אם היה מכיר אותי באמת. גם הוא די קלט שיש לי עיוותי חשיבה ביחס לעצמי, לא הסתרתי את זה, נראה לי הרתיע אותו, בצדק. אמור להרתיע כל בן אדם שפוי.

אין לי חרדות כאן. במרחב הוירטואלי זה לא חכמה וקל. כל השליטה היא אצלי, מה-כמה-מתי-למה- לחשוף משהו במילים כתובות... הפחד מתחיל להציף ולשתק כשחושבת על המעבר למציאות מוחשית. שם קשה להכיל את הגוף של עצמי. העור לא מחזיק את הריגוש בתוכו. זה מערער את התחושה של הביטחון הקיומי בחושים, מפריע לריכוז של החשיבה וכ'.. עשיתי צעד חלוצי מסויים- קבעתי תור לרופאת נשים (העדפתי אישה). פעם ראשונה בגיל 31..לסבול עכשיו את כל החרדות המעצבנות. מבוכה אין סופית, פחד שהיא תשפוט אותי על משהו.. תעשה לי פרצופים שאני מוזרה. אולי אני אשקר לה שזאת לא פעם ראשונה בביקור כזה ושיש לי זוגיות נורמלית עם מישהו פחחח..