אודי, אם מטופל נכנס לרגרסיה ו...

שולח לך הודעות נואשות בסמס כמו 'הצילו', ו'לא מבין מה קורה לי' ו'אני צריך עזרה, תעזור לי!' וכאילו נראה שהוא נהיה פאסיבי קיומית וכל האחריות וציפיה 'להושעה' מעביר אליך. מה אתה עושה? איך תתייחס? איך תגיב? האם תתעלם ותחכה לדבר על זה בפגישה? האם תנזוף בו שהוא מפר את הגבולות או אולי 'תבוא לקראתו' תתייחס לרגשות שהוא מבטא באותו רגע ותנסה להרגיע אותו? ומה אם הרגשות האלה גורמות לכך שהוא כבר לא מוכן לבוא לפגישות כי זה משפיל אותו לשלם בשביל לסבול. הוא לא ציפה שזה מה שיקרה לו בטיפול... האם מספיק רק להציף את החוויות האלה למודעות בשביל לרפא משהו? כי אם הטיפול גורם לזה לבקוע ככה, מה עושים עם זה? ואז השכל מבין כמה שזה לא מותאם למציאות, בסדר, מבין שלא קורה כלום וזעקות לעזרה האלה באמת לא הגיוניות.. אבל מה עושים עם זה?? האם מספיק שהשכל מבין את הפער בין שחזור רגשי למציאות- בשביל לרפא את הנפש? השכל שלי מבין הרבה יותר טוב דברים עכשיו, אבל לא יודעת אם הנפש נרפאה ממשהו. אני לא מבינה מה זאת 'אהבה'. קשה לי להאמין בזה. אנשים באמת מרגישים דברים כאלה ממקום בוגר או שזאת סתם הזיה של תמימים? לא יכולה שיתקרבו אליי :/

מה אם המטופל לא הבין שדברים כאלה יכולים לקרות בטיפול (רגרסיה, שחזור טראומות לא מודעות וכ) וברמה שמודעת חשב שהוא מקבל קשר וקשב תומך, השתתפות תומכת רגשית בעולמו וסיוע חיובי בהתמודדויותיו. בחוזה הראשוני סיכם עם המטפל שיגיע למפגשים לפי צורכו. חשיבות העקביות או 'אי זליגה' לא הוסברו לו. לא הבין בכלל לאיזה מן תהליך עמוק ואינטנסיבי נכנס. אחר כך שהתחילו להתעורר בקרבו כל מיני זעם וחוסר אונים אחרי שתסכלו אותו עלו רגשות קשים, המטופל באופן הגנתי מתחיל להמנע מפגישות וגם לא מבין מה הסבל שקורה. הכל מרגיש מזעזע ונטול פשר. התסכולים מרגישים כמו משהו שהמטפל כופה בכוונה ואונס על נפשו , רק כי הוא יכול. ההסברים שנותן 'בשם מגבלות המציאות' נשמעים כמו תירוצים שניתן להפריך בנקל. וגם המטפל נוזף במטופל בשעתו הקשה הזאת על כך שהוא לא בא מסודר ומטיל את האחריות עליו שיחליט אם הוא רוצה לבוא או לא (נזיפה חסרת סבלנות) כי אי אפשר ככה לנהל טיפול. אבל המטופל בכלל לא הבין למה הוא נכנס, מסתבר שלא הבין מה זה הטיפול ומה הפואנטה שלו... מה דעתך אודי? האם זה לא 'חילול הנפש' ? לפעמים בא לי לתבוע אותה. יש לי עילה? אבל ממה שהבנתי אין לי. זה יהיה מילה נגד מילה. מותר לה. היא 'מעליי'. איזה סיכוי יש לי להוכיח שבאופן התנהלותה ורמת התייחסויותיה ואי-התייחסויותיה' 'גברת סמכות מקצועית נכבדת' עשתה משהו לא בסדר שפגע בתחושת הכבוד הבסיסי שלי ? כשחוויתי 'אי ודאות אימתית' ובלבול רב היא רק ישבה שם ניטרלית כזאת , אפילו מחוייכת קלות. לא מתרגשת.. לעומת סערת הרגשות שלי שבה הייתי נתונה מרוב חוויה של חוסר פשר, שאלתי בזעקה 'מה זה?? מה הולך פה?' והיא רק שיקפה בנחת 'קשה לך עם אי-ודאות'? מה דעתך אודי? מרגישה שביזו אותי!! במקום להסביר לי דברים. גם להגיד למטופל שהתעריפים שלהם גבוהים כ"כ כי עבדתם קשה והשקעתם ולמדתם זה לעג לרש לפעמים, אתה לא חושב? ואני לא מדברת על הכסף אלא על היכולת 'לעבוד קשה' ולהגיע למשהו. מי שאין לו בטחון בחושים בקושי יוצא מהבית . מה היא מתנשאת עליי בכלל רק כי היה לה יותר מזל התפתחותי? ביזו אותי שם בכמה מישורים במקביל. הלב שלי נאטם ממנה:( נאטם לי הלב. הילדה שבי ישבה שם פגיעה, כמהה להבנה. נאטם לי הלב. שדיברתי על הפחד שלי להוליד ילדים ולפגוע בפוטנציאל שלהם היא התייחסה באמירה 'כמו שבמשפחה בה גדלת המיתו בך חלקים?'... מי אומר דבר כזה??? היא בעצמה המיתה בי חלקים עם הטמטום שלה.