הפרעה פסיכולוגית

שלום, קוראים לי אנדר(שם בדוי) ואני בכיתה ט'. אני ילד מחונן לא באופן רשמי. בעיקרון לא עברתי את מבחני המחוננים, אפילו לא את הראשון, אבל כנראה שאני מחונן. בשנה הבאה אני עומד ללמוד בבית ספר למחוננים שנחשב לאחד הטובים בארץ. זה פנימייה(אני גר בפריפריה ככה שבשביל להנות מבתי ספר לתלמידים ברמה שלי צריך להרחיק לכת) מיותר לציין שהם ערכו בשביל הקבלה לבית הספר הם מבחנים שבחנו את היכולות האינטלקטואליות שלי שכמובן עברתי אותם. ייתכן שהמידע הזה יהיה קריטי בהמשך. בכיתה ד' עד ה' כנראה שסבלתי מהפרעת התנהגות כלשהי(ייתכן מאוד שגם אחרי וייתכן מאוד שגם לפני). ברצוני לדעת איזה מין הפרעה הייתה לי. נתחיל את הסיפור מההתחלה. אני כבר מודיע שהתאריכים שעומדים להיות מיוצגים בסיפור לא מדוייקים בעליל מהסיבה שאני לא זוכר את התאריכים מספיק טוב. הסיפור מסופר בקווים כללים ובהחלט ייתכן שיש אירוע בשנים הללו שפספתי שיש לו קשר דרמטי להפרעה ממנה סבלתי. אני גר במושב קטן בצפון הארץ. בשכבת גילי יש רק כ-10 אנשים. בתחילת כיתה ג' סבא שלי מת. לקחתי את זה מאוד קשה. זה היה הפעם הראשונה שבאמת נחשפתי למוות. הוא מת מסרטן. דודה שלי שהייתה גם שכנה שלי מתה כעבור חודשיים בגלל שהבן שלה דרס אותה( בלי כוונה). בתחילת כיתה ד' "החרימו" אותי. הסיבות לחרם היו מאוד תמוהות. לאחר זמן מה, החרם נגמר בגלל שהמדריכות שלנו בתנועת הנוער איימו שאם הם לא יפסיקו את החרם עליי הם לא ייצאו למחנה פסח. לאחר מכן, נשבעתי לעצמי שלא ייעשו עליי חרם יותר לעולם. התחברתי לילד הכי מקובל שהיה בשכבת הגיל שלי(זה שעשה עליי את החרם בזמנו) ואט אט בדרך שאני לא מבין אותה הפכתי להיות לפתע הילד הכי מקובל במושב שלי. הייתי השליט הבלתי מעורער. אם הייתי רוצה משהו הם היו חייבים להביא לי אותו. קיללתי אותם, זלזלתי בהם, הרבצתי להם, ארגנתי משחק גלדיאטורים שבהם הם היו צריכים לשעשע אותי והם מצידם לא הגיבו במאומה להפך, הם דווקא תמכו בי. פה ראוי לציין שאני ילד חלש מאוד ונמוך ולכן לא הגיוני שהכנעתי אותם דרך כוח הזרוע. למעשה, הייתי הילד הכי חלש בקבוצת הגיל שלי ואם הם היו רוצים בקלות הם היו יכולים להרביץ לי כהוגן. פה גם ראוי לציין שאני שלטתי רק בבבנים שבמושב ולא בבנות או בשום דבר אחר. הייתה לי באותה תקופה חברה( עד כמה שיש כאלה בכיתה ד'\ה'). לאחר כמה זמן היא נפרדה ממני אבל אני עדיין אהבתי אותה מאוד. הפכתי את החיים שלה לגיהנום. ארגנתי את כל הבנים עלייה. הצקתי לה בלי הפסקה. עשיתי עלייה חרם אכזרי מאין כמותו והכל רק בגלל שהיא לא הייתה מוכנה להיות חברה שלי. אני חושב שאם הייתי קצת יותר מבוגר היו פותחים לי על כך תיק רציני במשטרה. קיללתי את הילדים בלי הפסקה. כל הזמן. יום אחד היה ילד אחד שנמאס לו מזה והוא הגיב על קללותיי, הוא קרא לי בן זונה. עשיתי עליו חרם באופן מיידי. דאגתי שאף אחד לא יהיה חבר שלו אחרת גם הוא ייסבול מחרם. הילד הזה יתחבר עם הילדה הזאת שהצקתי לה בזמן הזה. יום אחד, ללא ידיעתי נפגשו כל אנשי גילי(ביוזמתי הילד והילדה שהחרמתי אותם) והכריזו על "מהפכה". הם הבינו שאין לי באמת כוח ואם הם ייתאחדו נגדי הם יוכלו לשים קץ לשלטון הטרור שלי. חרב עולמי. מהילד המדכא הפכתי להיות הילד המדוכא. אף אחד לא דיבר איתי. התחרטתי בכל נפשי באותה תקופה על מה שעשיתי להם. בתקופה הזאת, הבית ספר אמר להוריי שאני צריך פסיכולוגית. ייתכן שזה היה עוד בשיא שליטתי, אני מניח שכן. נפגשנו איתה. ציירתי ושיחקתי בפלסטלינה אצלה הרבה וכמעט ולא דיברתי איתה. החרם מתישהו נגמר בסביבות כיתה ה'. אני לא יודע למה. אני מניח שאיימו עליהם. באותה תקופה לא הייתי בודד לגמרי ויצרתי קשרים חברתיים עם אנשים מיישובים רחוקים יחסית. קשרים שמלווים אותי עד היום. הטיפול עם הפסיכולוגית ארך כ-שנתיים. ביום האחרון היא הקריאה לי את ספר הילדים "היום שבו סבא מת"(ייתכן שעיוותי את השם עקב העובדה שעבר לא מעט זמן מאז אותם אירועים). בכיתי נורא. זה היה לי נורא קשה הדבר הזה. באותו יום חשבתי גם שהפסיכולוגית שלי מתה. נכון, היא עדיין חיה אבל היא תמות בשבילי. אני יותר לא אראה אותה לעולם, ולכן מבחינתי היא מתה לכל דבר. בתקופת החרם בית הספר התייחס אליי כאל מפלצת. השעו אותי מבית הספר ליומיים וגם היו ימים שבהם הייתי בא לבית הספר, היו לוקחים אותי לחדר המזכירה ולא היו נותנים לי לצאת ממנו עד שהגיע זמן ההסעות. עברו שנתיים מאז המקרה הזה, התבגרתי מאז. אני לא חושב שאני עדיין סובל מהפרעות נפשיות. זה הכל פחות או יותר, כנראה שאני מחסיר פה לא מעט אבל אני מקווה שזה מספיק בשביל שתאבחן את ההפרעה שממנה סבלתי(ואולי אני סובל ממנה אף היום אבל אני פשוט לא מודע לה) בתודה מראש, אנדר