היום החלטתי שאני רוצה לעזוב את העבודה

העליבו אותי, או יותר נכון לומר שנעלבתי.. והתחלתי לבכות וזה ועוד דברים גרמו לי להבין שאני לא מסוגלת יותר. והחלטתי שדי, אני לא רוצה יותר להיות שם. ועכשיו חזרתי הביתה ואני לא בטוחה מה אני רוצה. אני מרגישה שאף אחד לא מבין כמה קשה ואני לא יודעת מה לעשות. זו עבודה שמצריכה השקעה ואין לי את הכוחות לזה והתוצאות בהתאם. ואני לא יכולה כל יומיים לשנות את דעתי, אני יודעת שאני צריכה לקבל החלטה, להמשיך אבל בצורה פעילה יותר או לעזוב. אבל אני בוחרת בדרך הקלה והגרועה כנראה- להמשיך בלי לעשות עבודה על כך, ובצורה הזו אני רק סובלת.

אבל לפעמים אני יודעת מה אני רוצה אני רק צריכה שיאשרו לי את מה שאני רוצה. במקרה הספציפי הזה- אני באמת לא יודעת. אני מאוד רוצה לעזוב אבל חבל לי גם מכמה סיבות. זה אומר לוותר על תחום שהוא העיקרי במקצוע שלי. בנוסף, במקום עבודה הזה די הולכים לקראתי, אני מקבלת הדרכה, מעט שעות של טיפולים על ילדים (זו העבודה שקשה לי בה), ואני אוהבת את הצוות שעובד איתי. אבל אני גם סובלת, בוכה, מתכננת איך להבריז מהעבודה, בלי כוחות להשקיע, ונעלבתי היום כי אני אמרתי שאין לי כוח למשהו שהיה צריך לעשות בעבודה, משהו שכבר ביקשו ממזמן והיום שוב תזכרו לגביו, ואז שתיים מהצוות ענו לי שאין לי כוח ואולי אני לא רוצה לעבוד. והתחלתי לבכות, אני רוצה שיגידו לי שיהיה בסדר שיעזרו לי, אבל תכלס אף אחד לא באמת יכול לעזור לי ולעשות את העבודה הזו. וזה לא שיש לי בעיה עכשיו לקום ולעבוד אבל בעבודה הנ"ל אני לא סומכת על עצמי מספיק ומרגישה שלא יודעת כלום לכן אני לא רוצה. ואני מרגישה שאני פשוט תקועה וסתם משוכת את עצמי ואני באמת שכבר לא מסוגלת יותר