אמרו לה....

"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב לחצו לה בבטן, הרביצו בגב אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם" ומה עושים אם לא נשאר כלום והנפש מדממת זועקת צועקת אבל אף אחד לא שומע מה עושים אם אמרו לי ילדה, אסור לך לחלום ואסור לך לצחוק את לא שייכת לכאן לא שייכת לעולם הזה ושוב הוא חוזר אליי הכאב כמו תמיד. תופס אותי ברגעים שאני הכי פחות מצפה לו..... כשאני יושבת ורואה סרט, מבלה עם חברות.... אבל בעיקר הוא בא אליי בלילות. לא נותן לי לישון. לוקח לי את החלומות. הופך אותם לסיוטים. הכאב הזה שמגיע אליי בלילות. הכאב העצום הזה שעוטף אותי. לא נותן לי לישון. לא נותן לי לחיות. הכאב הזה שהפך לשותף בחיים שלי. הפך לחלק ממני. לא יודעת אם הכאב הזה אי-פעם יגמר. אולי יש דרך אחת לסיים אותו. אולי אם אני אמות, הכאב הזה יעזוב אותי.... המוות לפעמים נראה כל כך טוב. מרגישה לפעמים שהמוות קורץ לי.

הי אחת לבד, אכן ניכר הרבה עצב וכאב בכתיבה שלך מעולה שאת כותבת, זה סוג של טיפול , של זיכוך מקווה שכשאת כותבת קטע כזה, את מרגישה, אפילו קצת, פחות לבד ואל תוותרי, תהיי יחד עם עצמך, עם חברות ובכלל קבלי חיבוק שאולי אפילו לשבריר שניה ירגיש לך קצת יחד