אוףףףףףףףףף שאלות שאלות שאלות

אודי, שמתי לב שאני מפחדת להתעניין באנשים, לשאול אותם מה שלומם, איך הם מרגישים, להתעניין.. בייחוד שזה עם בנים, כי אני כאילו מפחדת לשדר משהו לא נכון, איזה הזמנה או פיתוי לקשר.. מה אתה חושב? הבעיה שזה ממש תוקע אותי כי לפעמים יש אנשים כאלה חמודים וכיף לי להתכתב איתם והכל אבל אם הם מגלים התלהבות להכיר אותי יותר מקרוב זה פתאום מאיים עליי שאולי ירצו ממני משהו שאין לי לתת, שאולי יתאכזבו ממני, ומרגישה ריקה בתוכי. אני קולטת מישהו שאחרי התכתבות ממושכת בפורום קבוצתי כלשהו סביב תחביב משותף מישהו מהמשתתפים כותב לי ספציפית 'אשמח לפגוש אותך במפגש קבוצתי שנקיים' זה ממש מלחיץ פתאום שאולי מצפים ממני למשהו ואז כך או אחרת תהיה אכזבה..אולי מהנחמדות שלי אני מפזרת אותי מדי רמזים שאפשר להתקרב אליי וככה מרמה אנשים? כי שבאמת מנסים להתקרב אני קופאת בתוכי, גם אם כלפי חוץ אני לא מראה את זה וממשיכה לתקשר מהשכל כי יודעת איך 'נכון' להתנהג. אבל בתוכי בפנים אני מרגישה חלולה, לא משתפת פעולה, לא מתעניינת חזרה.. מה יהיה אודי? מה יש לי? אני עד כדי כך כלואה בתוך עצמי? אני כזאת 'נרקיסיסית' או משהו שלא מצליחה להתעניין באחרים באמת? הלוואי שהדברים האלה היו לי יותר טבעיים ופחות מאיימים :( לא רוצה טיפול של 20 שנה מסחטת כספים ארורה ושחזור טראומות, אני רוצה פתרון כבר! בא לי לבכות...זהו, דמעות, הנה. אוףףףף :(((

זה לא הגיוני. למה שקרבה תהיה משהו מאיים? למה שהאפשרות שיכירו אותי 'באמת' תחווה כמשהו 'מסוכן'? בגלל שאולי ידחו ממני וירתעו ויגעלו ממני וימאסו ממני? גם אם כן, מה כ"כ איום ונורא בזה? ולמה כל כך קשה לי עם המחשבה שמצפים ממני למשהו ושאמצא את עצמי או נגררת או נאלצת לשים גבול למישהו- בשני המקרים זה ממש קשה לי להתמודד עם הדברים האלה. כנראה יש לי חולשת אגו ממש גדולה ואיפה שהנפש מסתבכת אז השכל חושב שעות נוספות ומתעייף. מעניין אם אעיז להתמודד מתישהו. אין לי מושג :( אגב, יש לזה קשר לטרואומות מוקדמות כמו שויניקוט דיבר עליהן אודי? אני מנסה להבין דברים.