צריכה עזרה

שלום לאודי ולכולם, אני בבעיה... כמעט שנתיים בטיפול. ומרגישה מותשת. חוששת שהבחירה שלי במטפל היתה שגויה. אך מצד שני לא מסוגלת לעזוב את הקליניקה שלו. אני חוששת ששגיתי, כי איך פרק זמן ארוך כל כך ועדיין אני מרגישה שלא אכפת לו? שאנחנו רחוקים? ותמיד כשאני אומרת שאני מרגישה שהוא לא שם, הוא אומר: "יכול להיות. את מאוד רגישה לזה". אז מה המשמעות? שהוא לא נוכח, כפי שאני מרגישה? ומצד שני, אני לא מסוגלת לעזוב, כי כשהוא כבר "נוגע" בי בלב (נדיר מאוד), הוא מאוד מדוייק. ומאוד נכון לי. אני מתלבטת... רואה את ההמשך שלנו תלוי על בלימה. ולא יודעת מה לעשות. אני מגיעה אליו, ומרגישה כמעט "נחנקת". כמעט תמיד לא מוצאת את המילים להסביר את עצמי. ובסוף בוחרת אחת משלוש האופציות הקבועות: להעביר את הפגישה בדיבורים משעשעים, אנקדוטות מצחיקות (יש לי חוש הומור לא רע), או לדבר בשטף מהיר שלרוב מתלונן ומסביר את עצמי בצורה כעוסה (למרות שבלב מדובר על כאב, הוא יוצא בכעס), או להתעטף בשתיקה שכמעט אין לה סוף. ושלוש האופציות בסוף לא מאפשרות לי להביא את עצמי. כפי שאני. מבפנים. חשבתי אולי לכתוב לו. אך אני מרגישה בינינו חומה. לא יודעת מה לעשות. וגם פה כתבתי חלקית מבולבל. אך אין לי כוח לערוך :( וגם לא מאמינה בלערוך כתיבה שיוצאת מבפנים. אני אשמח לעזרה. תודה!

אני בטיפול כמעט שנה. מוכר לי העניין של ה"צחוקים" שאת עושה במהלך הפגישות... כשהרגשתי שזה כבר הפך להיות סוג של "מילוי" זמן סיפרתי את זה למטפלת שלי... לא יודעת אם את משתפת את המטפל שלך בכל מה שתיארת כאן. לי אישית זה מאוד עזר ועוזר להשתחרר מזה. לא נראה לי שהייתי מעזה לעזוב אחרי תקופה של שנתיים- צריך אומץ! תנסי אולי לחשוב- אם זה היה מטפל אחר את חושבת שהיית יכולה להגיע לאינטימיות רבה יותר? "הבעיה" אצלו (יכול להיות, את אומרת שהוא מודה...) או אצלך (למשל, אולי קשה לך להתקרב...)? עוד משהוא שבא לי להגיד לך- הייתה לי תקופה שהייתי מאוד מאופקת ובהתחלה ניסיתי להשתחרר בצורה מלאכותית(אפילו שלא "מתתי" על זה...) ולאט לאט זה בא לי בצורה יותר אוטנטית. אולי ככה תכלי להביא את עצמך כמו שאת (למרות שאני בטוחה שגם 3 האופציות שלך זה חלקים שלך..) וואו "חפרתי" אני מקווה שאת בסדר עם זה. בהצלחה(: בובי.

מעודד לשמוע שאני לא היחידה שבוחרת באופציה של ה"צחוקים"... את שואלת שאלה קשה, האם מול מטפל אחר הייתי יכולה להגיע ליותר קרבה? זו שאלה שאני מתייסרת בה הרבה זמן. הייתי בטיפול כמה חודשים אצל מטפל מקסים לפניו, אך בשל אילוצים (שאמנם נבעו מאילוצים שלי, אך הוא הסכים איתם) נאלצנו לקטוע אותו. זה היה טיפול מאוד קצר, בקושי הספקנו לפתוח משהו. ברור לי שמול המטפל הזה הייתי מצליחה יותר. כי היה בו משהו שלא מאפשר להיות עם חומות מולו. (כך אומר גם כל מי שמכיר אותו, יש בו משהו מאוד מקבל וחם). וברור לי שהוא מטפל נדיר באיכויותיו. ולכן אני מנסה לא להשליך מה הייתי מרגישה אצלו על הטיפול הנוכחי שלי. הגעתי לנוכחי והחלטתי שאני מנסה. לא ציפתי להרגיש כמו עם הראשון, אך גם לא הרגשתי גרוע. משהו באמצע. שלא מצליח להמריא. אני מעריכה שאם הייתי מרגישה אותו באמת קרוב, ולא מסביר, ומתרץ, ואומר שאני צודקת ושהוא רוצה להכיל ולהיות, אך לא תמיד מצליח, או אומר לי שאם הייתי מצליחה להתגבר על העובדה שאני לפעמים מרגישה נכון שהוא לא נוכח אז היינו מצליחים (בגדול, נותן לי אחריות גם על המצב), אם הייתי מרגישה שהוא מתקרב מצידו, הייתי מצליחה יותר להיפתח בפניו. כרגע המצב הוא שאני מרגישה שרק אם אעשה צעד ממש גדול, הוא יבוא לקראתי. מתסכל. דיברנו על זה בעבר. הוא היה אמפתי, אמר שאכן לא "הוגן" שאני צריכה לעשות את הצעד. ושזה בלתי נסבל. וברור שצריך גם לבוא ממנו. אך בסוף המצב כל הזמן נשאר אותו דבר. פשוט ייאוש. ואוו... חפרתי גם. מתנצלת. לפעמים הסכר נפתח בלי הודעה מוקדמת. תודה על ההקשבה שלך.

הייתי שמחה לשמוע גם ממך. שלא אתחיל להרגיש גם פה חומה :-)