טוב לי

כל לילה נזכרת אני איך מבטו הפשיט אותי איך עיניו רמזו לי איך רעד גופי במקום, לחשוב על אהובי. כל לילה נזכרת אני איך התקרב אליי איך ידיו נגעו בידיי איך רק עצמתי את עיניי במקום, לחשוב על בעלי. כל לילה נזכרת אני איך הפשיט אותי איך נשק לגופי איך חדר לתוכי במקום, לחשוב על עצמי כל לילה נזכרת אני איך הפיל אותי איך הכאיב לי איך פגע בי בידיו המלוכלכות בשפתיו הרטובות בעיניו המפחידות ולא מצליחה לשכוח איך הוא אנס אותי..

אבל אני חושבת שפספסת את הפואנטה בשיר שכתבתי. תקרא שוב, בלי הבית האחרון, אתה פשוט תחשוב שאני בוגדת בבעלי, ורק לאחר קריאת הבית האחרון, תבין שלא. ככה החיים שלי, כל מי שרואה אותי חושב שהוא מכיר אותי, חושב שאני מושלמת, חייכנית, אופטימית, שתומכת ומייעצת לכולם. רק מי מכיר אותי באמת, יודע שאני לא כזאת. הבעיה היא שאף אחד לא מכיר אותי באמת. הכותרת מסמלת איך אני בעיני הקרובים אלי, והבית האחרון מסמל אותי, רק אותי. זה פשוט תהליך היכרות, כמו בחיים שלי, כולם חושבים שטוב לי, בודדים יודעים שלא (המשך השיר) אבל אף אחד, פשוט אף אחד, לא יודע באמת למה (הבית האחרון..)