שאלה אתית

שלום אודי, סיפור קצת ארוך, אני מתנצלת מראש: בני, נער מתבגר נפגש בערך שנה עם פסיכולוג פעם בשבוע. פעם בחודש יש פגישה איתנו ההורים. לפעמים נראה לי שזה קצת מוגזם, בסה"כ הילד די בסדר מבחינה חברתית והוא גם תלמיד די טוב. ממש בהתחלה סיפרתי לפסיכולוג שלי על כל העניין ונקבתי בשמו של אותו פסיכולוג שעליו (ועל פניה לטיפול בכלל) המליצה יועצת בית הספר, והסתבר שהם מכירים ( המליץ עליו בחום אך טען שהוא "לא חבר" שלו), נראה לי שמוטב היה לולא הייתי מזכירה שמות. בפגישה הראשונה סיפרתי לפסיכולוג של בני שאני הולכת לפגישות ללא פירוט כחלק מהרקע הכללי, כמובן שלא הזכרתי את שמו של הפסיכולוג שלי במיוחד לאור העובדה שהם מכירים האחד את השני. בפגישות האחרונות הן עם הפסיכולוג של בני והן עם הפסיכולוג שלי, היו כמה דברים שהעלו אצלי את החשד שהיה ביניהם איזשהו קשר ושהם החליפו ביניהם מידע. יתכן שהם נפגשו במקרה ואז היה איזה שיתוף (?), אם זה אכן קרה ואני לא סתם פרנואידית, האם זה חוקי מבחינה אתית? האם זה מקובל? אני אשאל בפגישה הבאה את הפס' שלי, למרות שזה יהיה קשה. אני חושבת שמאחר ואני לא מטופלת של הפסיכולוג של בני הוא לא צריך לדעת עלי דברים שלא מגיעים ממני. מצד שני אני זו שאחראית לכל המצב הזה כי אם לא הייתי מזכירה את השם שלו כל זה היה נמנע, משום שאז לא היה על הפסיכולוג שלי לעמוד בניסיון, זו תכונה אנושית לשתף ולהצליב מידע . הפסיכולוג של בני לדוגמא ללא בקשת רשות מאיתנו, לא שזכור לי שביקש כזו בכל אופן, דיבר עם היועצת, זה הסתבר לי כדרך אגב באחת הפגישות. יכול להיות שאני סתם דואגת ולא היו דברים מעולם, הלוואי שזה כך. זה לא מסוג הדברים שאני יכולה לשתף בהם את בעלי. תודה וסליחה... ואולי בעצם מה שמפריע לי זה שאני מדמיינת את הפסיכולוג שלי מדבר עלי מאחורי גבי, עם ה"לא חבר" שלו הפסיכולוג של בני, אולי מגחך תוך כדי שהוא מתאר אותי, אומר שאני כזו וכזו, פסיכית... נמאס לי מכל זה...מכל הדבר הזה. כאילו שאין לי צרות אחרות... נראה לי שהיה לי יותר טוב כשהייתי בן אדם פרטי. נראה לי שכתבתי יותר מידי, אני מבטיחה לא לכתוב במשך תקופה ארוכה (גם לא בשם אחר). שוב תודה וסליחה.