שאלה בנוגע לסיום טיפול.

שלום אודי, אני רוצה לסיים את הטיפול , דעתו של המטפל שונה משלי, דיברנו על כך לא פעם ונראה שמבחינתו הטיפול עדין רחוק מסיום. לי פשוט נמאס כבר מכל הדבר הזה. ואני חושבת לסיים את הפגישות באופן חד צדדי. אני לא רוצה לפגוע בו ונראה לי שבמצבי הנוכחי זה יהיה גם לטובתו שלא נמשיך . חוץ מזה אני בקושי עובדת ולא מגיע לי מבחינה כלכלית להוציא על עצמי כ"כ הרבה כסף במשך כ"כ הרבה זמן (ארבע וחצי שנים!!!). בסיכום קצר אפשר לומר שהיה תהליך, נהייתי קצת יותר נוכחת בעולם בתור אני עצמי (יש לי הפרעת ניתוק). אתה ודאי תאמר ובצדק שהמקום לבירור כזה הוא בטיפול אלא שאני לא מסוגלת להגיד לו שיש ותמיד היה לי ספק לגביו, לגבי אמינותו, מקצועיותו, אישיותו וכו'...או לומר לו את האמת בפשטות שאני לא אוהבת אותו, ולא מעריכה אותו,שנמאס לי ממנו ושאני לא רוצה לראות אותו יותר. אני יודעת שאני נשמעת ממש מגעילה ופחדנית וצבועה, ומגיע לי שישנאו אותי, אני מצטערת מאוד. אני לא יודעת מה לעשות, מבחינתי הייתי רוצה פשוט לא לבוא יותר בלי שום הכנה, פגישות פרידה וכל זה כי אחרת נראה לי שזה יימשך ויימשך עד אין סוף. אולי ככה זה פחות יפגע בו? אולי לשלוח מכתב? יצא קצת ארוך אז סליחה ותודה.

הי, אני מודה לך על ההתייחסות... לא לבוא יותר זה לא כמו לברוח....הרי נשארתי שם יותר מארבע שנים... ההודעה שכתבתי לא נכתבה כל כך טוב, כתבתי אותה כי הרגשתי אחרי הפגישה מושפלת שהוא שונא אותי ומאוכזב ממני, וגם אני מאוד שונאת אותו... ומאוכזבת מעצמי, ושבאמת עדיף לגמור את זה ולא למשוך, ואני גם קצת חרדה מזה שלא יהיה לי כסף, ולכן אולי ככה או ככה הקץ קרוב, אלא שאתמול כנראה התביישתי קצת לכתוב את זה... כנראה. לפעמים רע לי ואני לא יכולה לספר למה רע, פשוט בלתי אפשרי, אם אני מספרת אני כאילו מתפרקת (פעם לא היה רצון או צורך כזה בכלל, אולי היה זה עדיף ). פעם כשהיה לי רע היה פתרון אוטומטי ופשוט: לחדול מלהיות אני ולהיות מישהו או מישהי אחרים, גיליתי את האפשרות הטיפשית אך היעילה והמהנה הזו כשהייתי ילדה צעירה מאוד, ילדה רעה, שנואה, פגומה, נכלולית, גועלית ועוד...בקיצור מישהו שלא היית רוצה להיות אתו בקשר גם אני לא רציתי, אפילו היום זה קשה. כנראה שאז בתור "אני" לא הצלחתי להיות גם קצת שווה ואהובה , זה מדהים איך שילדים ובכלל אנשים קולטים דברים , הגן ובית ספר היו כמו הדהוד למה שהתרחש בבית מה שחיזק ושכלל מאוד את הטכניקה הזו . הניתוק האולטימטיבי הזה הפך לדרך חיים, או לצד האחר של החיים. דווקא לא הגעתי לטיפול בגלל זה, כי זה לא משהו שסבלתי ממנו באופן ישיר, זה היה משהו אישי מאוד שאי אפשר היה לדבר עליו, לפעמים חשבתי שאני מאוד משוגעת, לפעמים חשבתי שזה לא נורא, אף אחד לא יודע ולא ידע (אלא אם כן אצטרך לכתוב אוטוביוגרפיה), וזה הרי לא מזיק לאף אחד...מידי פעם עלה בי הרהור נוגה שאולי ככה זה אצל כולם ופשוט לא מדברים עלזה?... זה היה מאוד בעייתי בגלל חוסר השליטה זה גם סיבך לי מאוד את החיים אבל גם עשה טוב אחרי הכל.... וזה היה מאוד סודי ... הצורך להגן על עצמי הוא מאוד חזק....בכל זאת זה התגלה בטיפול די מהר להפתעתי (כשאין שליטה קורים כל מימי דברים לא צפויים). הייתה תקופה שחשבתי שזהו סיפרתי על זה, אז עכשיו הכל ישתנה לטובה, ואני אהיה כזו וכזו יעשה כך וכך...וזה קצת קרה, אלא שלא מזמן הייתה מן נפילה כזו שקשורה גם לאירועים חיצוניים שלא קשורים לטיפול, ומאז יש לי הרגשה שאין כבר טעם לטיפול הזה , בזמנים קשים אני לא מסוגלת באמת לשתף ולהיעזר, ובאמת אין גם צורך כי אני מסתדרת לבד, ולא מרגישה כאבים נפשיים כמו שיש לפעמים לאנשים שכותבים כאן מדי פעם, ומה שהכי מאכזב זה שחזרתי להיות קצת "מרחפת" לא באותה אינטנסיביות ובכל זאת זה לא מתאים עכשיו. אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני הולכת ומסתבכת והטיפול במקום לעזור, מכביד עלי ומסבך עוד יותר את העניינים המסובכים גם ככה.