דיכאון בעיקבות משבר

ביתי בת ה-17 עברה מקרה אונס לפני חצי שנה כשהיתה בדרכה לחזרות בבית הספר בו היא לומדת. האנס אינו מישהוא מוכר. היא לא סיפרה על כך לאף אחד והכל התברר לנו (לי ולבעלי) לאחר שביתי עזבה את הבית בעיקבות ויכוח, בטענה שהיא רוצה ליהיות עצמאית וחופשיה. לאחר 10 ימים שבהם היתה אצל חברה (היה לי איתה קשר טלפוני יום יומי) בעלי הצליח להחזירה הביתה ואז כשניהלנו שיחת בירור סיפרה לנו על האונס. לדבריה היא לא סיפרה על כך כיוון שרצתה להתמודד לבד, חשבה גם שאולי היא אשמה ופשוט החריכה את עצמה להתנהג כרגיל. אמנם היא ירדה בלימודים ונהיהתה שקטה יותר, אבל ייחסנו זאת לגיל ההתבגרות. לאחר שסיפרה לנו על המיקרה, כמובן שעודדנו אותה וניסינו לחזקה (היא לא היתה מוכנה ללכת לפסיכולוג) ואף הייתי איתה בשיחה במרכז לנפגעי אונס. לאחר השיחה הוקל לה קצת וביום ראשון היא מתחילה בשיחות אצל פסיכולוגית, בהסכמתה. שאלתי היא כזאת: לאחר שסיפרה לנו על האונס והשתחררה לפחות מהמועקה של ה"סוד", היא אינה צריכה להעמיד עוד פנים של שימחה ושהכל בסדר והיא נכנסה למין אדישות מוזרה כלפי כל הסובב אותה. היא מתפקדת בכל התחומים כרגיל, הולכת לבית הספר, הולכת לחברים ואף עובדת 3 פעמים בשבוע במלצרות (מנוי וגמור איתה ליהיות עצמאית ובלתי תלויה !!!) אבל היא כאילו איבדה את שימחת החיים ובשיחות שהיו לי איתה היא פשוט אומרת שכאילו שאין לה רגשות. היא לא מסוגלת להתלהב, לשמוח ואפילו להרגיש אהבה. היא אומרת שהיא מעריכה את כל מה שיש לה ושהיא מודעת לעובדה שהיה יכול ליהיות הרבה יותר גרוע אבל היא אומרת שהיא מרגישה כאילו שכל פעם נופל ממנה חלק אחר, היא מתפרקת ולא יכולה לאסוף את עצמה.היא אומרת גם שהיא מרגישה תסכול ועצב כיוון שהיא וויטרה על דברים שלמענם עבדה - בתחום בית הספר - כי היא מרגישה שאינה מספיק מוכשרת. אני כמובן מעודדת אותה ומנסה לחזקה, הצלחתי גם לשכנע אותה שתלך לפסיכולוגית ואני ממש מקווה שתתגבר על כל מה שהיה. אני רק רוצה לדעת האם מה שתארתי כאן אלה הן תגובות טבעיות, כמה זמן זה ימשך ? האם הפסיכולוגית תוכל לעזור ? האם אני יכולה לעזור ואיך ??? בבקשה ענו לי, גם קוראי הפורום, אני רוצה לשמוע דעות ועיצות. תודה. אמא מודאגת.

ביתך בדיכאון, לאחר חוויה מחרידה וללא ספק תגובתה טבעית ומובנת. פסיכולוגית יכולה לעזור, וחשוב מאוד שהיא תהיה בטיפול כדי שהיא תחזור לעצמה ותלמד שוב שמחת חיים מהי, כדי שהיא תעכל את מה שהיה ותהיה מסוגלת לאט לאט ליצור קשר תקין עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא הדבר הכי חשוב כאן, אך אל תצפו לפתרונות בזק. זה תהליך ארוך ופעמים רבות מכאיב בפני עצמו. כדאי שתתמיד בו, זה ישתלם. מה שאת יכולה לעשות זה רק להיות קשובה ואוהבת, להעניק לה את מרחב המחיה שלה וגם להיות שם ככל שהיא רוצה. לא להציק לה בשאלות בסגנון "למה את מדוכאת, תחייכי כבר" אך כן להתעניין כיצד אפשר לשמח אותה ולעזור לה. להבין בשתיקה זו לפעמים חוכמה גדולה מאוד וקשה לביצוע. תני לה ולעצמך זמן, ושתתמיד בטיפול אצל מטפל/ת טובה. סינדרלה

אונס הוא לא דבר קל, אי אפשר להשתחרר ממנו חיים שלמים, וצריך הרבה מאוד כוחות נפשיים ועזרה מבחוץ, כדי להמשיך הלאה, שהבת שלך מתפקדת במשהו, זה כבר טוב, חשוב לקבל הדרכה מאנשים מקצועים, ואולי ללכת לקבוצת תמיכה של נשים שעברו אונס, אם אין כזו תקימו, כי בקבוצה כזו דברים רבים משתחררים ולא לוחצים ומעיקים כל כך. ההרגשה שאת לא של עצמך בלבד, שאת לא בעל הבית על עצמך, שמישהו חילל אותך, היא הרגשה נוראה. והיא עלולה להרוס הרבה מאוד בחיים. חשוב מאוד לתת לה הרגשה שהיא שווה, וזה לא הכל, והיא לא אשמה . ושהיא תחזיק מעמד. אני מספרת לך את כל זה מנסיון אישי, עברתי חויה דומה. ועברתי סבל רב בגלל זה. לקח לי שנים עד שהשתחררתי ויכולתי לחיות רגיל, אבל צל המעשה תמיד תמיד נמצא ברקע. אני מאחלת לכם בכל ליבי שתחזיקו מעמד.

כחברה של מישהי שעברה אונס אני יכולה לומר שהמצב שאת מתארת בהחלט אופייני. זו איזושהי תגובה אפאטית, פסיבית, נתינה לדברים לעבור על יד. אלה סימפטומים שמאפיינים מצב דכאוני אשר יכול להיות שגם הוא עובר על בתך. חשוב מאוד לעבד את הדברים עם איש מקצוע ועם אנשים קרובים. ניתן גם לפנות למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בטל' 1202. המתנדבות שם עושות עבודה נהדרת. נסו לזרום עם הדברים ולראות לאן הם יובילו. החזיקו מעמד!

לאמא המודאגת שלום רב, אני משוכנעת כי טראומה קשה עברה על ביתך, וכמו כן גם עליך ועל בעלך עם היוודע לכם דבר האונס. מתוך דבריך הבנתי שביתך שמרה את הסוד כמעט חצי שנה, והצליחה לתפקד כראוי, כאילו כלום לא קרה. הרגשות אותן את מתארת עשויות להיות חלק מהתהליך שהיא עוברת כעת: גילוי ה"סוד", התמודדות עימו, ההתחלה של טיפול והביקור במרכז לנפגעות אונס, ומעבר לכל אלו, עדיין קיים גיל ההתבגרות וקשייו. ייתכן שדווקא עכשיו, כשהיא סיפרה לכם, היא חשה שאינה צריכה עוד להיות "חזקה" בשבילכם, והיא יכולה קצת להיתפרק, קצת להישען עליכם (במובן הנפשי). לדעתי הטיפול הוא הדבר הרצוי והטוב ביותר שביתך יכלה לעשות לעצמה. עידודכם אותה ללכת לטיפול, גם הוא בעל חשיבות ומשמעות עליונה. כדאי לכם, ההורים, לחשוב אולי הייתם גם אתם מעוניינים בייעוץ, לצורך הכוונה ותמיכה. בברכה, טלי פרידמן

לדעתי אם משהו צריך ללכת לייעוץ זה אולי ההורים כדי לדעת איך להתנהג עם הבת וכדי לא להחמיר עם מה שכבר קרה... הבת , אם תלך לייעוץ הדבר עלול לפגוע בה אולי יותר משיועיל תודבק בה הסטיגמה של אחת שזקוקה לפסיכולגים , היא תסומן בחברתה , ובני כיתתה ירכלו עליה ,(עדיף שאף אחד לא ידע בשלב זה על המקרה מלבד ההורים) בבית הספר ישגעו אותה וייתיחסו אליה כאל חריגה וזה יפגע בה מאוד עכשיו ואולי גם בעתידה... בינתיים ניתן לראות שהבת מאוד חזקה והיא ראוייה להערכה גדולה ביותר על הדרך בה היא נוהגת ועל איך שהיא מתמודדת וממשיכה בחיים למרות שבשלב זה בלי הרבה שמחה וזה בסך הכל יחשל אותה ויתן לה ערך מוסף לחיים איך להתגבר על מכשולים והרי כולנו יודעים שעוד יהיו לה קשיים ומכשולים... אחרים , מטבע הדברים !!! מה שאפשר לעשות בינתיים זה לדאוג שתוכל תמיד לעשות את מה שהיא אוהבת אם זה חוג מסויים אם זה מחשב בו היא יכולה להתבטא ולשמור על אנונימיות אם זה לראות סרטים ולשמוע מוזיקה ( שמאוד מרגיעה לפעמים....) וכל מה שעושה לה טוב והעיקר שתדע שהיא אהובה ותשמע ממכם ההורים הרבה חיזוקים חיוביים. גיל ההתבגרות הוא קשה אני עצמי מתחבטת בהמון שאלות והלוואי והיה נפתח פורום מיוחד לגיל זה עם מומחים בעניני גיל ההתבגרות... חשבו על זה והגיבו בבקשה ובהצלחה לכם.