מוזמנים להגיב

לא חשבתי לכתוב את מה שאני עומדת לכתוב, אבל אם אתה שואל, אומר בכל זאת. חשוב לי להדגיש - אני לא מתכוונת בשום אופן למתוח בקורת, אלא רק להציג מה אני מרגישה... לפני שבוע, כשהעלית סמוך לחצות את הודעת ה"מוזמנים להגיב" שלך, שאלתי אותך בהומור, אם אתה באמת סבור שמשתתפי הפורום ממתינים למתן רשות מפורשת ממך. ככל הנראה, הציניות שבה נשאלה השאלה לא הועברה בהודעה (ואולי טוב שכך...) אבל בחייך, אודי, הרי כל מי שמעוניין יכול להגיב להודעות מרגע העלאתן, במהלך כל יום א'. כבר קלטנו שזה מותר ורצוי ומבורך. אז מה העניין להמתין יום שלם רק בשביל להזכיר שהאפשרות המבורכת הזו עומדת בעינה? אם הדחייה במתן מענה נובעת מעייפות או מחוסר זמן (לגיטימי בהחלט!) נראה לי מתאים יותר לכתוב, פשוט, את הסיבה האמיתית. אם לא, למה לא לפרסם את ה"מוזמנים להגיב" מוקדם יותר, לפני שעצבי השואלים נמתחים עד כלות, בציפייה נכזבת למענה, לפחות לקראת חצות? לי, אישית, ההזמנה הזו, או נכון יותר, העיתוי שבו היא נכתבת, נחווית כמו מהתלה לא מוצלחת במיוחד, ואפילו (אם אעז לומר) קצת משפילה...

אהלן אודי היקר, מזמן מזמן לא כתבתי כאן, אבל בכל זאת פה לעתים, לחוש אוירה כללית. מצאתי פתח ואתגר בשאלה שלך והיא פיתתה אותי להשיב ולספר סיפור קטן לרגע מעולמי (כשמנגד אני חושבת בכובד ראש גם על המשפט שלך "להשאיר את כולם לטבוע"...) לצורך העניין הפורום יהא גינת משחקים. אנחנו הילדים הקטנים, אתה בתפקיד האמא. ואודי, אני חושבת שהפורום הוא מקום שהמשתתפים הקבועים בו לא מעט בוחרים להביא אליו את החלקים הילדיים שלא מאד גדלו, גם כאשר במקביל יש חלקים שצומחים יפה מאד בחוץ. כך שבעיניי, הפורום, כישות, (שגם מתחלפים בו משתתפים, מצטרפים חדשים בראשית הדרך), הוא תמיד מעין ילד כזה, תלוי יותר. כאילו קצת קפא הזמן. אז כך - אמא ובנה/בתה בגינת משחקים. הילד, שהוא די חלש וחסר בטחון בדרך-כלל, אולי גם קצת אוטיסט, מגלה חצי בהפתעה שיש לו יכולת להיפתח ולהשתעשע. והנה, הוא מוצא חברים ומצרף למשחק משותף. הנאה צרופה, גאווה ואושר לאם. היא מבטאת זאת כחיזוק. הילד ממשיך לשחק בכיף, עיניו מאירות, והוא מרגיש קצת יותר גדול, ואמא אפילו לא התערבה במשחק. אמא מבחינה בכך שלילד יש כוחות ואומרת לו שלרגע היא קופצת למכולת. והילד, כן, מגלה שהוא מצליח. בקטנה, למרות שזה כמעט כמעט גדול עליו. ואמא שבה, טופחת לו על הכתף. סבבה. למחרת, או מועד סמוך מאד כלשהו - הילד מצפה שוב לשהות עם אמא במשחקיה. ואכן, משאלתו מתמלאת. אבל, איך שהם מגיעים לגינה, אמא אומרת: הנה יוסי, ואורי וגילי – יאללה שחק איתם כמו שאתמול הצליח לך יפה כל-כך (וזה כבר הופך להיות בחירה שעשויה להתפרש כיותר שלה משלו). לך, שחק, ואני, אני בינתיים אקפוץ לחנות. ייתכן מאד שעם ילד בריא זה היה הולך יופי, והוא אפילו היה שמח שאין השגחה יתרה, אבל, עבור ילד מוכה שחטף ותר אחר זהותו, זה כאילו לא להבין אותו. לא להיות רגיש לנכות שלו (שתמיד תישאר נכות, חלק חסר). אז בום! כילדה פגועה (עם רמת אמון נמוכה למדי) בשלב הזה אני מרגישה שבר, שוק והלם, חרדה וזעם, קטיעת רצף, שויתרו עליי, שאין מצב שאני מסוגלת לקחת אחריות כזאת גדולה עבור עצמי והלך המרחב... אימפוטנציה. חשבתי שאולי אפשר להזמין למשחק אבל לא בהכרח לעשות זאת באופן ישיר מידי. טשטוש שכזה. בשמחות, ושאפשר יהיה לסגור את הספר ולחזור למציאות, (הייתי חותמת בשמי, ובכל זאת אשתמש בכינוי העבר שלי כאן, שהיה) סוריקטה

היי אודי, בפעם הראשונה שהעלית את ההזמנה להגיב שאלתי אותך מה פשר ההזמנה הזו (ולא כל כך הרגשתי שענית). זה פשוט מרגיש (לי לפחות) לא טבעי. לכל פורום מתעצבת צורה משלו. הפורום הזה התעצב בצורה מסויימת בהשפעתך כשאתה הגעת, נוצר פה משהו מסוים שאנשים התרגלו אליו וכל אחד בחר להיות פה בדרך שנוח לו. אני דווקא הרגשתי לפני שהזמנת אותנו, שהתחיל להיווצר שיח קצת יותר מעובה (אולי בגלל תכני הפרידה שעלו והסעירו את רובנו) ופחות מתכונת של שאלה ותשובה ממך ולכן ההזמנה שלך גם די הפתיעה אותי. מה שהרגיש לי לא טבעי היה שפתאום אחרי שגרה ארוכה החלטת שאתה רוצה פה משהו אחר, משהו שלא קרה פה. זה נשמע קצת מאולץ. יש הרבה דרכים להזמין אנשים להשתתף ואיכשהו ההזמנה שלך פגשה אותי כלא מזמינה, אלא כנסיון שלך לעשות פה בכח משהו שלא קורה באופן טבעי . קצת יותר צורך שלך מאשר צורך של המשתתפים. חוצמיזה נראה לי גם שכדי שיהיה שיח צריך יותר זרימה. קשה לדבר בלי רצף כשלא ידוע מתי ההודעה תעלה ואם יהיה זמן להגיב. אני דווקא מבינה את הצורך הזה שמגן עלינו אבל זה בכל זאת יוצר קושי. אלה הרהורי ליבי ובחרתי להעלות אותם למרות שקצת מפחיד לי שזה ישמע כביקורת ושתכעס עליי... (אני זה מקום שמפחיד אותי- הכעס) אני חושבת שטוב לדבר על הדברים ולנסות להראות איך אנשים שונים חווים את הדברים בצורה שונה ואולי לתת עוד נקודה למחשבה. סליחה אם היה פה שמץ של תוקפנות זאת לא היתה הכוונה כלל. אשמח לשמוע מה אתה חושב על הדברים ואיך אתה מרגיש אותם :) לילה טוב.

הי אודי רוצה להגיד לך משהו על כל הדיון הזה פה על השתיקה ועל המקום שלך ושל כולנו. אחד הדימויים שהשתמשת בהם כשרק נכנסת לפורום נחרט לי בזיכרון ובהתחלה אני זוכרת שהוא ממש הכאיב לי פיזית..זה היה בהתחלה כשהיה פה טרול או טרולים מה שזה לא יהיה, וא\נתת איזה דימוי של הפורום כמו סוס שצריך לאלף או לשבור אותו או להצליף בו וללמד אותו שיעור, משהו מאוד כוחני ומאוד מפחיד, וזה משקף מאוד את כל ההרגשה שלי כשנכנסת - ששינית הכל, ופתאום הנחתת כל מיני "גזרות" - שאסור כינויים ומותר רק שמות אמיתיים, וכל מיני דברים אחרים..בשבילי זה היה יותר מדי, הרגשתי ממש פחד להביא לפה את עצמי איך שאני , ובתחושה שלי מי שנשאר פה, או לפחות הקבועות, הן משתתפות שהיו צריכות את הדמות הסמכותית הזו, וזה היה נראה נוח גם לך. היה פה משהו מאוד מיוחד לפני שבאת, ולא ממש נתת מקום לעבד את מה שאבד, אפילו לא קראת את מה שהיה לפני ( כתבת את זה ), אמרת קאט, עכשיו אני פה ומעכשיו הדברים ככה..לי זה היה יותר מדי. אפילו עכשיו פוחדת לכתוב את זה, אבל כבר אין לי ממש מה להפסיד.