הרבה מילים

אני שוב עייפה... יש לי מין עייפות כזאת,חזקה שבאה בתקופות... אני לא יודעת מה זה, וכבר עשיתי בדיקות וכמובן לא מצאתי כלום. ואז חשבתי שזה אולי משהו נפשי? אבל זה לא לגמרי הסתדר לי. זה בא והולך בלי קשר למצברוח ... ולא נראה לי שאני בדיכאון... זה כמו מין חידה שמעיקה על קיומי, עוד משהו שמוכיח שלא בסדר... מצטרף לפחדים שלי... שהכל כבר לא בסדר לא מתאים לא מסתדר... אולי פשוט התקלקלתי יותר מידי והגוף שליכבר לא מתאים כבר לא זורם עם הנפש שלי ביחד? ואולי אני סתם מגזימה... כמו ילדים קטנים שפוחדים ממפלצות בלילה... אני לקוחת איתי את המפלצת שלא קיימת... מפחדת ממנה בלילה וגם ביום. אני מעודדת את עצמי כל הזמן על הצלחות, ועל דברים שמכאיבים אני אומרת - לא נורא, זה לוקח זמן לתקן את תראי שעוד כמה זמן גם זה יהיה יותר בסדר. תחליקי את החיצים שננעצים בך כל הזמן... עם כל מיני מילים, או לא מילים... אבל בא לי כבר לבכות החוצה את כל הדקירות האלו... כאילו אם אני אבכה אותם החוצה הכל יחזור להיות בסדר... כמה אפשר לשאת את הכאב של להיות לא אהוב, לא מובן... לא נותן לעצמו להיות.... עכשיו אני בוכה קצת החוצה... אני צריכה לתקן כ"כ הרבה דברים, עם אנשים שאני אוהבת. והם אולי כבר לא אוהבים אותי? למה תמיד צריך להמשיך ללכת........ אודי, אני בוכה עכשיו ואני לא יודעת מה אני רוצה שתכתוב. אתם סתם זרים... וזה לא אמיתי... סליחה אבל... אולי אני באה לפה כי אני לא מצליחה להיות לגמרי באמת בחוץ.... יש לי בקשה אולי תענה לי ישר בלי להשאיר אותי ככה אדומה... לא בא לי לראות את זה... אני סתם באה לכאן, גם לכאן אני לא שייכת..... ואתה בטח יודע שזה ממכר הפורום הזה.. ואני לא יודעת אם זה לטובה (בשבילי...)

גילת יקרה, את לא סתם באה, את עוזרת ומשמעותית מאוד כאן ומאוד שייכת!!!, וכמו כלם רוצה נחמה, להיות אהובה, מובנת לתת לעצמך.....נכון שאת לא רואה את הכותב אבל הוא פה...לי היית מאוד מובנת ושמחתי כל כך שהגבת, זוכרת? אפילו הזכרת לי אותה :) ואני מרגישה שאת שומרת עליי פה...תודה

מיכ, תודה... ובהמשך לדיון שלמטה, רציתי לומר לך שאל תרגישי שאת יותר מדי, כי לדעתי את לא רק מציפה ומבקשת לעצמך (שזה גם בסדר), אלא גם נותנת הרבה... לפעמים אנשים כ"כ נזקקים שהם לא מסוגלים לראות מישהו אחר ולא מסוגלים לראות מעבר לקושי שלהם... וזה יכול להיות מעיק לפעמים, אבל את דווקא רואה גם רואה... גם בקשר לעצמך אני חושבת.. אני עם כל הקושי מרגישה ממך כל הזמן גם משב של אופטימיות ושל אמונה בעצמך...ולכן זה לא מעיק עליי... ו- את ממש רואה פה את האחרים שכותבים, רואה כל אחד ומוצאת בו איזו נקודה יפה ומאירה אותה... את מאד מפרגנת פה לכולם, וגם רגישה אליהם, ואפילו למה שאת מעוררת בהם... אז בוא נגיד שיש לך "זכות" להיות כאן, אפילו שלא צריך.... ולאודי - אתמול כשכתבתי את ההודעה רציתי שתענה לי מייד... וזה היה גם בגלל שהתחושה משתנה כל הזמן...אז עכשיו למשל אני מסתכלת על ההודעה שלי ואני לא חשה את זה באותה עוצמה אבל האמת שאני כן מרגישה ויודעת שזה אמיתי, ההרבה מילים האלה שיצאו לי... וזה מלווה אותי גם אם לא תמיד באותן עוצמות... אז אולי תוכל בכ"ז להתיחס אם יש לך במה... (לא למסביב שכתבתי על הפורום וכו'... )תודה...