סימן..

כתבתי שיר מהמילים שלה...שעלו בטיפול..יצא מוזר כזה........אבל זה סימן.....זה סימן בשבילי להתמודדות....כי כשאין כתיבה כזו וזה מעבר למילים זה נורא!!!!!!אז זה סימן ראשון לעיבוד והתאוששות......אודי יקר...אני כל כך מודה לאל שיש אותך....כן, אופטימית יקרה האמונה עוזרת...היא הזכירה לי פעם שאני אמרתי שאני מאמינה שהקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות שאנחנו יכולים להם....אז עכשיו אני בנסיון כנראה......מה שכתבתי הוא מאוד מאוד אישי ביני לבינה..כך שאת הרוב היא תבין אם היא תקרא פה...כי היא יודעת שאני כותבת פה........אז הנה שולחת שכלם יקראו....אולי יבינו גם למה התכוונו שתיינו....... חולמת בהקיץ, מתהלכת בענן מטושטש, מחשבות מרחפות בתוך ים של רגשות, מבולבלת, מרוחקת, מעט קצת משותקת... סוערת בתוכי, כואבת את לכתך ואת לכתי, אמרת שהכל בעולמנו קצוב וחולף, שיש מקום לקרבה אבל אותי זה עייף... אמרת שגם האהבה והאושר אינם נצחיים, שכלום לא נשאר לתמיד, לעולמים.... ולנו יש את הבחירה בין להתמסר ולחוות, לבין להתגונן ולהרגיש הרבה פחות... אמרת שיש מקום לקרבה וקשר גם אם הוא לא יהיה לנצח, אז מה המסר? האם באמת אפשר לזכור קשר מתוך צמיחה ואושר? האם אוכל לומר שזכיתי בך ביושר? האם אוכל לנשום בין הנשימות? האם שוב ארשה לעצמי לחזור ולחוות? חמלה לעצמי, האם לא ניסיתי עד בלי די? לחמול על מעשיי, לחמול על רגשותיי?? לקבל את הרע לכאוב עד הסוף כמו שאני יודעת, אני חווה, מרגישה, כואבת, ואת עצמי שומעת...... לא להיות בקצה, לא להיות קיצונית כך למדתי, לווסת רגשות היה חלק מהשיעורים שהפנמתי.....