למה?

הגעתי למקום הזה שבאמת מאמין שאכפת לו? הרי כשייגמר הכסף תיגמר האמפתיה , ההבנה , ההמעניינות האכפתיות. הייתי רוצה אולי שיהיה לי מישהו כזה בעולם, שמקבל, מקשיב, מתעניין. אבל כזו אומללות שאני צריכה לקנות לי את זה בכסף. אני הרי לא מעניינת תסבתא שלו. ברור שכשאנחנו בקשר אז הכל כאילו מעניין וחשוב לו. אבל נניח וייגמר הכסף, הכל הרי ייעלם יחד איתו. מרגישה כמו מין זונה רגשית, כאילו אני משתמשת בשירות כל כך אישי אבל הוא לא אמיתי. הוא מוגבל לזמן, מקום וכסף. לא רוצה את זה יותר. מעדיפה לנסות להסתדר בעצמי או שלא אבל נראה לי כל כך משפיל שצריך לשלם למישהו כדי שיתעניין בשלומך. סוג של יחסים מעוותים. עוד מעט נשלם להורים שלנו בשביל מחמאות?!?!

אני אוהבת כשאת כותבת ממש מובן :) שאת מרשה לעצמך להביע..אני תוהה אם זאת אותה רוני...אני מניחה שכן, אז מנסיון, הקשר הזה הוא אמיתי, בחיי שהרגשתי אמת...האכפתיות, ההכלה, באמת אכפת לו, וגם כשאת לא תשלמי יהיה לו אכפת כי זה לא תלוי כסף, מקום או זמן האכפתיות,היא לתמיד...נכון שאנחנו נפגשות עם האמפתיה רק בפגישה אבל היא ממשיכה ללוות, הרי זה לא סוויץ, פתאום אני אמפתי, אכפת לי ופתאום לא...זה כמו כשאת נפגשת עם מישהו אז את מרגישה כלפיו וכשהוא הולך הרגש נעלם? לא, עדיין הרגש שהרגשת כלפי מישהוא נשאר...מקווה שהובנתי...נכון שאנחנו משלמות כדי שיקשיבו לנו, יכילו וכו'...אבל במשך הזמן זה רק גובר האכפתיות והקשר מתחזק הרי המטפל הוא אדם ולא רובוט שמקשיב...הרי באותה מידה יכלת לדבר לכרית או לשמיכה...אבל זה שונה..הוא אדם עם רגשות כמו כלנו....אי אפשר להשאר אדיש מול מישהוא שבוטח בך ומאמין בך ורוצה שיקשיבו לו...וואו כמה שקשה להיות פסיכולוג בחיי....