צריכה עזרה

ההורים שלי גרושים כבר 4 שנים. כשהם התגרשו לא היה לי אכפת ועכשיו לא אכפת לי. בחופש הגדול עברתי לגור במאהל מחאה. למה עשיתי את זה? אמרתי לכולם שהמחאה חשובה לי (לא שזה לא נכון) אבל עשיתי את זה כי פשוט לא רציתי לגור בבית. לא באמת הייתה שום בעיה בבית שלי. קיבלתי כמעט כל מה שרציתי ולא רבתי עם ההורים שלי ועם אחים שלי. אבל מצד שלי גם לא הרגשתי קרובה לאף אחד מהם. ויותר מזה שנאתי שההורים שלי שואלים אותי שאלות עלי ועל מה אני עושה כשאני לא בבית או בבית ספר... הרגשתי כאילו הם בכלל לא ההורים שלי אלא סתם אנשים שאני גרה איתם בבית אז פשוט עזבתי למאהל. שבועיים אחרי תחילת הלימודים אמא שלי אמרה לי לחזור הביתה ושהיא תאסוף אותי אבל לא רציתי לעזוב ולא הייתי שם כשהיא באה. באותה תקופה היא הכריחה אותי ללכת לאיבחון שלא רציתי ללכת אליו ופגשתי אותה אצל המאבחנת בבוקר. בערך שבוע אחר כך, הפסיכולוגית שאיבחנה אותי אמרה לאמא שלי שיש לי נטיות אובדניות ואמא שלי מאוד נבהלה ואספה אותי מבית ספר וסגרה אותי בבית. ברחתי ומאז אני גרה רק אצל אבא שלי. בעצם אני לא ברחתי משם כי כעסתי עליה מאוד אלא כי נמאס לי לגור בבית שלה. אני מרגישה ממש לא בסדר עם זה כי חודשיים כמעט ולא דיברתי איתה ולא התגעגעתי אליה ולא היה לי אכפת בכלל. אחרי חודשיים התחלתי לבקר אותה פעמיים בשבוע כי ידעתי שלה זה כן משנה ושאני ממש רעה אליה, אבל אני שונאת את הביקורים האלה. אני לא רוצה לחזור לגור אצלה כי אני לא סומכת עליה שתהיה אחראית עלי ואני יודעת שהיא לא תיתן לי חופש כמו אבא שלי. עכשיו אני כבר מסתדרת איתה יותר טוב מעם אבא שלי אבל אני יודעת שעם אני יחזור לגור שם זה יחזור להיות כמו קודם כי אין לי איתה קשר כמו עם אמא אלה כמו עם אדם זר וזה בלתי אפשרי לגור ככה עם מישהו בבית ולהסתדר איתו. קצת אחרי שעזבתי את הבית של אמא שלי הלכנו למכון שלם. הפסיכולוגית קבעה שאין לי נטיות אובדניות אבל אני חושבת על מוות, השיפוט שלי לא נכון ובגלל זה אני יכולה לפגוע בעצמי. אני יודעת שזה ממש לא נכון. אני לא באמת יכולה בתור עצמי לקבוע עם השיפוט שלי טוב או לא אבל אני בטוח לא יפגע בעצמי. לפחות ככה זה היה אז. כולם כאילו חזו את העתיד. ככל שעבר הזמן התחלתי יותר לחשוב על מוות. אני שונאת לגור בבית עם המשפחה שלי כי אין לי קשר של משפחה עם אף אחד מהם וזה אפילו קצת מטריד שהם מתערבים לי בחיים, ואין לי קשר אמיתי עם אף אחד, גם מי שאני מגדירה כחברות טובות. זה כאילו אני פשוט לא מסוגלת ליצור קשר עם אנשים כמו כולם.. כל שיחה הופכת לקשה ומעצבנת כי זה כאילו אני בתור עצמי לא נמצאת שם בכלל ואין לי מה להגיב ואני פשוט משחקת דמות. אני רק רוצה להיות לבד, אבל כשאני לבד אני חושבת על כל זה ורוצה להעלם. ואז אני מדמינת את העולם נשאב לחור שחור ומרגישה הקלה.. ואז אני מתחילה לחשוב על איך אני יכולה להתאבד למרות שאני יודעת שאני לא באמת יעשה את זה כי זה מפחיד אותי. למרות כל הדיכאון הזה אני כמעט ולא בוכה, כאילו אין לי רגשות, לפחות לא כמו לכולם. אף אחד מסביבי לא יכול לשים לב כי אני תמיד מחייכת כשאני מדברת עם אנשים, זה חלק מההצגה הזאת שאני צריכה להציג בכל שיחה. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה.. זה כאילו אין לי מקום בעולם אבל אני בכל זאת חייבת לסבול את זה כי אין לי אומץ להתאבד. אני גם לא יכולה ללכת לפסיכולוג כי אני לא יכולה לדבר על זה עם ההורים שלי וחוץ מזה שכל פסיכולוג יספר להורים שלי הרבה דברים שלא הייתי רוצה לספר להם. אני יודעת שבטח תגידו לי שאני חייבת לדבר עם ההורים שלי אבל בשבילי זה יותר גרוע מלדבר עם אדם זר. הם האנשים האחרונים בעולם (אני לא מגזימה זה באמת ככה) שאני ידבר איתם על זה. אני גם לא יכולה לדבר עם יועצת בית ספר כי זה אחד מהמצבים שבו היא חייבת לספר להורים. יש איזושהי אופציה אחרת לפתור את זה חוץ מטיפול פסיכולוגי או דרך לעקוף את ההורים וללכת לטיפול בלי שהם ידעו ויהיו מעורבים?

אני בת 16 וחצי, עולה לכיתה יב. אני יודעת שכדי להתחיל טיפול פסיכולוגי אני צריכה לבקש מההורים שלי. זה אומר שאני צריכה לספר להם לפחות בכלליות למה כי הם ישאלו אותי, אבל אני לא יוגעת איך לעשות את זה. אני לא רואה את עצמי מספרת לאף אחד מהם דבר כזה במיוחד אחרי שבתחילת השנה כבר שכנעתי את שניהם שאני בסדר. אני לא מסוגלת לדבר איתם גם על דברים רגילים אז איך אני אמורה לעשות את זה? את אמא שלי אני רואה בערך פעם בשבוע ואפילו את התעודה לא הסכמתי להביא לה והיא בקושי מעזה לבקש ועם אבא שלי אני לא מסוגלת לדבר בלי להתעצבן מהשיחה ולנסות לקטוע אותה בצורה כזאת שהוא לא ישים לב לזה. אני יודעת שאני צריכה לדבר לפחות עם אחד מהם אבל אני לא יכולה לעשות את זה...