חברים קבלו גם סיפור, שכתבתי במיוחד עבורכם.

היי, לכולם, הסיפור קצת קשה, אז מי שרגיש שיזהר, אבל מוסר ההשכל הוא החשוב, אז מי שהתחיל, שלא יתייאש, ויגיע לסוף. אביב ************************************************************************************** מה שיכול היה להיות… --------------------------------- יום שני בבוקר היה יום רגיל לכל הדעות, התנהל בדיוק כמו יום ראשון ובדיוק כמו יום שני שקדם לו, שירה קמה בבוקר, התקלחה, התלבשה, שתתה את כוס התה שהכינה לעצמה למול הטלויזיה הדולקת ויצאה לשיעור הראשון באוניברסיטה. דבר כמעט לא סימן את שעתיד היה להתרחש מאוחר יותר. שירה גיבורת סיפורנו בת 23 היא, סטודנטית לתואר ראשון בחוג המשולב, נתמכת כלכלית על ידי הוריה, נשמע לכם מוכר ? בחורה ממוצעת ? מאחר ועוד אינכם מכירים את שירה, תוכלו לטעות ולחשוב – "וכי מה כל כך מיוחד בה ? מדוע טורח אני להביא את סיפורה לפניכם. עוד סטודנטית רגילה, אחת מבין אלפי סטודנטיות אחרות. מיד יהיה לכם ברור מדוע בחרתי להביא את סיפורה לפניכם. הרשו לי להכניסכם לעולמה העצוב, ואז תבינו. ודאי לא יכולתם לנחש עד כה מדברי, כי שירה שונה ממני ומכם, שירה חולה. כבר לפני כשבע שנים, בהיותה בת 16 איבחנו הרופאים את מחלתה, "אי ספיקת כליות קשה וחמורה", פסקו וחרצו את דינה, ומאז השתנו חייה לבלי הכר. שבע שנים של טיפולים פולשניים, קשים וכואבים, בלתי פוסקים. ארבע פעמים בשבוע היתה נוסעת לבית החולים הסמוך ומתחברת בכל פעם למשך כחמש שעות למכונת הדיאליזה האימתנית, צופה בדמה יוצא מגופה דרך צנתר שהוכנס אליו בניתוח, מתערבל בצינורות המכונה הארוכים וחוזר בסופם אל גופה. מראות לא קלים ויסורי גוף לא פשוטים עברה שירה שלנו. אישפוזים אין ספור, בדיקות וביקורות אינסופיות. במשך חמש השנים האחרונות היתה שירה רשומה ברשימת ההמתנה של המועמדים להשתלת כליה ועדיין לא הגיע תורה. אתמול היה ביקורה האחרון בבית החולים. "אם לא תגיע כליה בקרוב מאוד יקרוס הגוף, הרבה מערכות חיוניות כבר נפגעו ובקרוב גם לנתח כבר אי אפשר, יהיה מאוחר…" – אמר הרופא בקור רוח בעמודו מולה ומול הוריה המיואשים. המומים וחסרי תקוה חזרו לביתם בשתיקה. לא דיברו זה עם זה כלל, כל אחד מהם התחפר בעצמו בצערו, לא ידעו איך לחלק או להתחלק ברוע הגזירה. היום בבוקר, כמו שכבר אמרתי בתחילת דברי, שירה יצאה לאוניברסיטה, כאילו הכל כרגיל. קורס אחד סך הכל למדה, זה כל מה שיכלה לאפשר לעצמה, בכוחותיה המוגבלים. כאילו הכל כרגיל התנהגה, אך דברי הרופא לא הפסיקו להדהד בראשה, ובבת אחת, בשבריר שניה, כמו כבתה השמש וחושך מפחיד אפף בבת אחת את כולה, והכל נגמר. בסוף השיעור יצאה שירה לביתה הריק מאדם, אספה את כל כדוריה הרבים, שהיו אמורים להספיק לחודשיים הקרובים, ונטלה לאט לאט, אך בבטחון את כולם. שכבה במיטתה וחיכתה, נרדמה ולא קמה יותר. הוריה המסכנים הנדהמים מצאו אותה כך שוכבת בשלוה בשובם מעבודתם, ניסו להעירה, לנערה ולטלטלה, אך ללא הועיל. גם צוות האמבולנס שהגיע במהירות לא יכול היה לסייע, מאוחר מדי ואבוד מדי בשביל שירה. עוד באותו היום נערכה הלוויתה, באמצע הלילה צלצל לפתע הפלאפון בבית המשפחה, ואמא שענתה קיבלה את ההודעה הבאה "יש כליה מתאימה להשתלה, תגיעו מהר…" למה מספר אנוכי לכם זאת ? מה מוסר ההשכל מדברי ? אף פעם לא מאוחר מדי, עד שבאמת מאוחר מדי. ישנם דברים שאינם תלויים באדם, מחלות קשות, תאונות נוראיות, זקנה קטלנית ועוד. אך התאבדות בידינו היא, אף פעם אל תאבדו תרימו ידיים, אף פעם אל תתיאשו, תמיד תאמינו שיש סיכוי, שיש תקוה, שימצא המוצא. וגם אם כן איבדתם את הדרך, ואל התהומות התדרדרתם - שתפו, דברו, צעקו ובכו, שנדע ונוכל לעזור, שלא תתחרטו, כי שירה שלנו, בטוחני שמצטערת היא על חפזונה ולו במעט, ואנו מכים על חטא בחיינו, ולעולם לא נסלח לעצמנו. ואם שאלתם את עצמכם מי אני ? אביה של שירה, אבל, כואב, בוכה, ומתייסר, הכיצד הלכה מאיתנו ? הכיצד לא ראיתי אותה בשברונה ? הכיצד לא נחלצתי לעזרתה ? הכיצד לא סיפרה ולא אמרה מאומה ? לו הייתי מקדים במעט מהעבודה, אולי כל מה שקרה היה נמנע, ולו היתה שירה מהססת מעט, מתלבטת מעט, ורק חצי יום עוד חושבת, אולי היתה ביננו היום לאחר ההשתלה מספרת את סיפורה בעצמה.

אולי תסבירי בבקשה מה קורה לך ? אל תתרחקי !!! בבקשה !!!

אני מכורה לפורום הזה ולאנשים, אני חושבת אבל שאני מרגישה צורך להעניש את עצמי בגלל העץ האחרון אתמול עם אנג'ל, חרא לי בלב בגלל שהיא לא קיבלה את ההצעה שלי, סתם להתעלם, ופשוט נעלמה... אני מרגישה שזה לא פייר שאני פה והיא לא... אני קשורה כל אחד ואחד מכם, והעונש הכי חמור עבורי, הוא ללכת מפה, ולא לכתוב לכם, ולא להיות איתכם. זה ברור יותר ? מסביר יותר ?

והסיפור, זו סתם מתנת פרידה, מליבי הקטן - אליכם...