זרות

כל כך קשה לי הזרות שלי מעצמי, חוסר הקוהרנטיות, השבריריות של משהו שאמור להרגיש שלם. אני לא יודעת, לפעמים נדמה לי שאני מגזימה, מה כבר כל כך נורא בזה? ובכל זאת, מחפשת נואשות דרכים לאחות את עצמי לעצמי. בינתיים מוצאת רק את הפגיעה בעצמי. כואב ומדמם בפנים, כואב ומדמם בחוץ, הרגש מוביל למעשה ובסוף שניהם שייכים לי. גם אם בסוף הדרך הטיפול יוכל לאחות אותי, בינתיים אני רסיסים. מה גם שאני מרגישה יותר ויותר את המילה אם. אם לדבר את זה זו באמת הדרך. אם היא תוכל לשאת אותי מדברת. אם אני אוכל לסמוך עליה לחלוטין. אם רק הייתה דרך להבטיח שהיא לא תנסה לפגוע בי בשום שלב... אני מרגישה כפויית טובה, שאני לא מסוגלת לסמוך עליה מבפנים, למרות שאני רואה ומרגישה את האהבה שלה ואת הרצון שלה לעזור. אני חושבת שזה לא תלוי בה בכלל, אבל זה בטח פוגע וקשה. איך זה מהכיסא שממול? אתה מרגיש לפעמים, מעבר לפגיעה, גם את התחושה שיש כאן משהו מעבר לקשר הנוכחי ונפגע קצת פחות? זה בטח מייאש לנסות להתקרב ולעזור ולהידחות בלי קשר למה תעשה...