לאודי

כתבת לי תגובה נוגעת ללב. וכעסתי עליך כל-כך. רציתי להגיד שאתה סתם אומר. אתה לא מכיר אותי, בכלל לא באמת אכפת לך ממני.. למה שתרצה לתת לי יד? אחר כך נרגעתי ועכשיו אני רק עצובה. והאמת... קשה לי להאמין לך. אתה לא מכיר אותי בכלל. הכל סימבולי. אני כועסת על העולם שמשהו כל-כך בסיסי.. לא קיבלתי בזכות. אני צריכה לשלם עליו בכסף, בתחושות, במאמץ... זה לא פייר. ויש לי זעם איום ונורא על זה. גם בטיפול שלי... מרגישה מושפלת... משלמת כדי שמה, יאהבו אותי? יבינו? עלובת נפש. בזויה. החיים שלי.. זה מקבץ גדול של השפלות גדולות. ואין לי כח יותר להילחם. החלטתי כבר מזמן לעזוב את הטיפול הזה. אני משלמת על אהבה. עלובת נפש. שונאת אותי. כל-כך דפוקה. אני אומרת שאני רוצה לעזוב, שלא רוצה להמשיך שלא רואה טעם בכלל, לכלום. לא מקשיבים לי. טוענים שלא מוותרים.. מחכים לי לעוד פגישה ועוד ואני באה כי אני דפוקה ואין לי היכולת אפילו לעזוב. אני כל-כך רוצה לעזוב בעצמי ולא להינטש... שייתנו לי ללכת. מפחדת שלא אבוא ואז היא תעזוב. ואני חייבת , ממש חייבת להיות זאת שעוזבת. אולי במקום לתת לי יד, תציע לי ללכת מבלי שתסתכל עליי. אני רוצה ללכת. איך אני אעלם ככה.. אני מפחדת. ושונאת את עצמי על זה.

אמרת לי לא להתייאש... אבל ככה אני מרגישה בדיוק. חוזרת מעיסוקי היום יום השגרתיים היישר לישון אין לי כח להתמודד עם כלום ואני גם לא כועסת כמו בעבר אני למודת ניסיון... תמיד הייתי דפוקה כזאת. כבר אין לי כח לבקש ואני מרגישה שלא מבינים לליבי. אז אני שותקת. מה זה משנה מה אגיד... ממילא לא יבינו כן אודי. אני באמת ובתמים מרגישה כמי שאומרת :" ניצחתם" אני לא מסוגלת לשאת יותר. לחיות בהווה שכל כולו הוויה אל העתיד הטוב שאינו מגיע. למה זה מגיע לי לעולם לא אדע אולי, אבל אני יודעת שניסיתי בכל הכח. באמת בייאוש, ומתוך תבוסה אני חיה את חיי. בלי משמעות, לבדי, והולכת בתלם. אין ברירה. אני חיה, אבל משהו בי מת לאחרונה. אולי הנפש. אולי התקווה. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מתחרטת שאני צעירה. איך אשרוד עוד שנים רבות ככה.. איזה ייאוש...