ללא דמעה

איזה כיף לך אודי שאתה לא כאן עד יום חמישי אני רואה כל-כך הרבה אנשים מטיילים, שולחנות החג שלהם אינם נראים כמו חגא... ואצלי כן. אני לא אוהבת את החגים. מילה עדינה לא אוהבת. ממש שונאת. זועמת. לא כתבתי כאן הרבה זמן, גם לא נכנסתי. אני לא מסוגלת. לא לדבר, לא להגיד, אפילו לבכות אני לא מסוגלת. רע לי עד כלות. עד שאני רוצה בכל מאודי לחדול מלהיות. וגיליתי שגם לזה.. באמת צריך כח. אני לא רואה מוצא לכאב הזה שבחיי. האינטסיבי כל-כך. שום מוצא. אז אני מנצלת כל זמן פנוי שיש לי כדי לישון. לשכב במיטה ולבהות. היום אמרו לי שרזיתי. זה היה נעים. לתפוס פחות מקום בעולם. אני רוצה מאוד להפסיק את הטיפול שלי כי הוא דורש ממני לצאת לעבוד שעות רבות וממילא הוא מסב לי כאב רב. כל הזמן אומרים לי שזה יעבור וזה חלק. כמה אפשר לחיות על חשבון העתיד. וההווה? האם הוא נועד להתנחם ברע שבו באמצעות תקוות לבדן על העתיד? אינני יכולה יותר לשאת. אבל גם להפסיק... צריך כח. לא לוקחים אותי ברצינות. בטוחים שאחזור. אני כל-כך מיואשת. כל-כך. עד שאין לי אפילו דמעה אחת אנושית לחלוק, שתלמד על הכאב. רק פנים עצובות, שקטות ועייפות.