פנייה

פתאום כשאני מחליטה לכתוב כאן נגמרות לי המילים. מצחיק כמה שזה קשה אפילו כשזה מקום אנונימי כזה. "עם השנים הולכים וגוברים האיסורים על המילים עם השנים הולכים וגוברים האיסורים על רגשות. עם השנים, הולכת וגוברת חובת התבונה השותקת. והרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם". ואולי זה כל מה שאני רוצה. רחמים. ויותר מזה, רוצה לא לרצות רחמים. אבל בינתיים, מחפשת רחמים על דברים אחרים, כי הדבר האמיתי – הוא דבר שחלה עליו 'חובת התבונה השותקת'. כי אולי אף אחד לא יבין, כי אולי זה רק יעשה לי יותר רע. כי אולי עדיף להמשיך להתעלם מזה, אולי זה לא באמת קיים. אבל המחשבות ויותר מזה הדיבור, יתנו לזה את הקיום. ומצד שני. המחשבות לא עוזבות, מה שעושה את זה כן ממשי. אז מה עושים?

אולי. אני לא יודעת. ובינתיים, כנראה כתחליף למשהו אחר , באמת מחפשת רחמים. וזה כ"כ עלוב. אני יכולה להיות כ"כ הרבה יותר מזה. אבל זה מה שממלא אותי. לא מוצאת את עצמי בין בני אדם, תמיד מרגישה נחותה, תמיד מרגישה בחוץ. וגם גורמת לזה. והעולם רץ מסביבי בזמן שאני חולמת בהקיץ, על רחמים.

גם לי יש עניין בנושא הרחמים, בעבר רחמים עצמיים נראו לי דבר בזוי ועלוב ביותר, הייתי נגעלת מעצמי מידי פעם . באיזשהו מקום נראה לי שכולם רוצים שלפעמים קצת ירחמו עליהם אולי לא בעוצמה כזו כמו שאת מתארת. עלו בי כמה מחשבות לגבי הצורך הזה ברחמים, שירחמו עלינו שיראו את הסבל שלנו את חוסר האונים וכו'... אולי רחמים הם תחליף לתשומת לב ולנראות שחסרים או שהיו חסרים בעבר, אולי זה מן רצון כזה שמישהו סופסוף יקח אחריות עלינו שנוכל להשען על מישהו או משהו יציב ? אולי בחוויה שלך לא מגיע לך אם לא קרה לך משהו איום ונורא?. השיר הזה בהקשר הזה הזכיר לי את השיר - אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית ספר, ועל הגדולים לא ירחם כלל". אולי יש בך איזה חלק ילדותי כזה שלא קיבל את מה שהיה מגיע לו את מנת החמלה, שעדין זקוק וצריך להיות מטופל היטב ועטוף ברחמים? אם זה המקרה, אז לדעתי האיסורים אינם חלים על המילים ולא על הרגשות, וחובת התבונה היא לעשות תיקון או לפחות לגלות מה עומד מאחורי הצורך המאוד חזק הזה שמוציא אותך מהמציאות הכללית וגורם לך להסתגר בתוכך . מקווה שלא תכעסי על ההידחפות, ושלא חפרתי יותר מידי. חגשמח אנה.