ל"אני"... שכתבה אתמול בפורום הפרעות אכילה ב IOL

היי לך... מקווה שתראי את ההודעה אמנם אני היא לא שני שפנתה וביקשה עזרה אבל גם לי יש את אותה הבעיה וגם אני משתגעת לצאת ממנה ולא מצליחה אני בולימית כבר חמש שנים, אפילו קצת יותר וזה הורס אותי, הורס לי את החיים, ואני לא מצליחה לצאת מזה מעולם לא פניתי לעזרה ולא קיבלתי טיפול אני פוחדת לחשוף את עצמי ואת הבעיה אבל בכל זאת... רוצה לחיות..... :( יש לך איזה חבל הצלה בשבילי?...

היי סמיילי ראשית עליי להבהיר (ואני מקווה שלא יאשפזו אותי על המשפט המגוחך הבא...)- אני זו לא "אני" , כלומר לא אני שכתבה אתמול בפורום. אבל אני משוטטת בפורומים האלו לעתים קרובות, ויצא לי לקרוא כמה הודעות שלך. הייתי שמחה לעזור אם אוכל, ונראה לי שחיפוש מסגרת מקצועית מתאימה היא דרך טובה להתחיל... אני מבינה מאוד את הרתיעה מחשיפת הבעיה- אבל נראה לי שאין דרך אחרת. גורם מקצועי מחוייב לסודיות רפואית מלאה, אף אחד לא טוען שכל העולם צריך לדעת! אני לא יודעת מאיזה איזור את בארץ, אבל אשמח אם תכתבי לי לכאן- יש כמה מקומות במרכז הארץ שאני מכירה, יש כמה מקומות בירושלים, ואם זה לא מתאים- בטח נמצא יחד עוד כמה. יש רצון, יש טיפול, ויש המון פוטנציאל לחיים טובים...שמגיעים לך!! קחי נשימה עמוקה וקפצי למים. לא ניתן לך לטבוע!! בהצלחה

היי סמיילי עצוב, חבל הצלה יהיה לי קצת קשה לשלוח לך, פתרון קסמים אין ולא יהיה לבעיה הזו, אני יכולה להציע לך את הדרך שלי, עלי היא עובדת, אבל היא לא קלה ומאוד מייגעת, ותדרוש ממך המון עבודה קשה, גם לא בטוח שהיא בסוף תתאים לך, אבל שווה לך לנסות, כי מה יש לך להפסיד ? יש לי "היסטוריה" בהפרעות אכילה, שהתחילה מדיאטה נורמלית, רזיתי 30 ק"ג שהייתי צריכה לכל הדעות בעזרת דיאטנית, ואח"כ עברתי קצת לאנורקסיה, חזרתי לנורמלי, ובשנה האחרונה הייתי בולמית, שאוכלת ומקיאה המון, עד 10 פעמים ביום, עד 3 בולמוסים רצוף, בלי לנשום בינהם. עברתי משבר בעקבות מותו של אבי, ולכן התדרדרתי עד לתהום התהומות, עד שלא יכולתי לסבול את עצמי, את החיים, וכלום.. רציתי למות.. השארתי הודעה פה בפורום, ממנה קיבלתי המלצות למטפלים, ובחרתי מכולם, את המטפלת, שחשבתי שהכי תוכל להבין אותי, להרגיש אותי ולחוות איתי את מה שקורה לי.. ומה את יודעת ? בסוף זה עבד. בהתחלה עוד היססתי, עוד גימגמתי, עוד רציתי ללכת ולברוח, ביקשתי ממנה לעזוב אותי לנפשי, ולתת לי להמשיך לאכול ולהקיא בשקט עד מותי, אבל היא לא ויתרה, נלחמה ונאבקה גם בשבילי, כשלי לא היו כוחות יותר, היא סחבה אותי על ידיה, ואז התחלתי לעבוד, התחלתי "להקיא" בדיבורים, פשוט נשפכתי, מדברת וכותבת על הכל, על כל מה שעובר ועבר עלי, על הקשיים, הכאבים והייסורים, המשברים, הביצות השחורות, החורים השחורים, הרצון למות וללכת ולהתאבד, והיא לא נבהלה ולא ברחה, חיזקה את ידי ואת רוחי. לפני 70 ימים הפסקתי להקיא, אני אשתף אותך בחלום מאוד פרטי שלי, חלמתי לפני כמה ימים שאני בוכה לה כל הזמן "אבל אין לי כבר תינוק" והיא לא מאמינה לי, ואת יודעת מה הפירוש, אני ביארתי קצת, והיא הוסיפה וביחד הגענו למסקנה שהתינוק זה ההקאות, היא עוד מזהירה אותי שזה יכול לחזור, אבל אני בטוחה שויתרתי על ה"תינוק" הזה שיצרתי לעצמי, לתמיד, לא רוצה אותו בחיי, לא צריכה אותו, יש לי כבר כלים אחרים להתמודד עם החיים, אני יכולה איכשהוא ל"עכל" אותם, ונכון יש משברים אחרים, יש דכאונות, יש חרדות, יש פחדים - התקוה שלי שזה יקטן עם הזמן, אבל בכל מקרה, לפחות עכשיו יש לי ימים שקטים ורגועים, שמהם אני יכולה להנות, ואני לא נמצאת בזבל כל הזמן...כ בקיצור, ההמלצה שלי, טיפול אצל האדם שהכי יוכל להרגיש אותך, שהכי תוכלי לסמוך עליו, ולשתף בהכול, פשוט לשפוך החוצה, וזה עובד... אם יש לך עוד שאלות, או שאת צריכה עוד חיזוקים, אני פה, אביב.