בולענים

כבר פעמיים נבלעו הודעות שכתבתי לתוך החלל הוירטואלי. חבל שאי אפשר למצוא את חדר האבדות של הרשת... זה מתסכל קצת כמו לאבד רשימת קניות שכתבת אחרי חשיבה מרובה. ומצד שני, את שלב הפורקן שבכתיבה כן עברתי, ואולי בכל זאת עדיף לשמור את מחשבותי לעצמי. (למרות שהנה אני חוזרת לחיפוש אחר תגובה אנושית...) אני סתם מתחכמת עם מילים ומחשבות, מנסה להתחמק ממחשבות וקישורים שעלו בי היום. גם כשאני מנסה להכריח את המח שלי להתרחק מהנושאים והמחשבות האלו, הוא מקפיץ אותם לפתע בלי אזהרה. זה לא זמן טוב. אני עוד לא יכולה להיות בזה איתה, אולי מתישהו כן אבל עוד לא, ולבד אני כבר לא מסוגלת. אני צריכה את העזרה והקרבה שלה, אבל לא יכולה להביא את עצמי למקום הזה. להיות פגיעה זה מסוכן, אי אפשר באמת לסמוך עד הסוף... אם אין אני לי, מי לי? אבל אין אני לי. פוררתי אותו לחלוטין עם מחשבות, רגשות ותחושות שאסור להרגיש. אז מי לי?