שבר כלי

הגוף שלי חולה במחלה אוטואימונית. אתה חושב שזה קשור לרמה הנפשית? כן. מרגישה שכלו כוחותיי. שעשיתי הכל וגם מעבר. שאין מוצא. ושוב קיבלתי הצטיינות בלימודים. שוב חייכתי בזיוף. בשירותים אחר כך בכיתי בכי מר. מר לי כל כך. משאלה גרועה-בא לי קצת להיות חולה. להיות מותשת ולא לכאוב ככה. אלוהים... כמה דמעות עוד אשפוך עד שהן יגיעו אליך... אמרו לי ששערי דמעה חא ננעלו. אז אני בוכה אליך כל יום.. בלי רצון אבל מייאוש אמיתי גם שוקולד יכול להיות מריר. עצוב ורע לי. מר.

למה? הלוויא יכולתי לכתוב את כל האמת. אנסה להגיד אותה הכי קרוב שאני יכולה בטשטוש מועט על מנת לשמור עליי... כי כמה שיש לי מסביבי, ויש לי באמת הרבה, לפות זה מה שהסביבה אומרת.. אני מוצלחת, יש לי תפקיד חשוב ומכובד, כמה וכמה תארים ושום דבר מאלה, לא מביא אותי לצחושת שלווה אמיתית... ימים רבים אני חושבת על מוות. יש בי כאב נפשי בלתי נסבל. כל הזמן... אז הטיפול עוזר מאוד, אבל הדרך לא נגמרת... מחזיקה בחיים ואומרת כל הזמן שעוד קצת ועוד קצת והמטפלת שלי מתפעלת מההתקדמות שלי, שיכולה להיות מהירה כמהירות האור ואז להיתקע הרבה מאוד זמן... אבל כמה אפשר להחזיק בחיים בגלל תקווה? רק זה מחזיק. רק זה. ולפעמים כבר אין לי מאיפה לשאוב... הכל כל-כך קשה לי... פיזית, נפשית... לפעמים נדמה לי שזה המקסימום אושר שאני יכולה להיות בו. לפחות כבר אין לי חרדות רבות. אני מתפקדת וזהו. אבל הבושה על מי שאני יהיו מנת חלקי כנראה לאורך חיי. אני אשאר בודדה יש לי כל-כל הרבה שוקולד , אבל את המתיקות שבו - אין לי. מהין אודי? שוקולד מריר יש לי. אומרים עליו שהוא בריא, במינון מסויים. יש לי אותו אודי. הכל כאילו נורא בסדר. אבל העיקר חסר- קצת סוכר להמתיק את המריר.