איך יודעים מתי הזמן לחזור?

אודי שלום, בטח אתה כבר זוכר אותי (או לפחות כך אני מקווה :-), זו שעזבה את הטיפול שלה, די בחופזה. (אגב, כנראה המשפט הזה של "בטח אתה זוכר אותי" הוא מסוג המשפטים שתמיד אוהב להגיד כ"מטופלת" בחדר הטיפול - סוג של אמירה שמקפלת בתוכה ציפיה). טוב, אז לא אקטר לך ואבכה שוב כמה קשה לעזוב מסגרת של פעמיים בשבוע טיפול, ב"בום" גדול, ולהרגיש שנטשתי את עצמי, אך אולי גם קצת ננטשתי בקלות. איך יודעים שהגיע הזמן לחזור? אמרת לי לתת מקום לאמביוולנטיות. והמילים האלה עזרו לי לפחות להרגיש שהעזיבה שלי לא מיותרת מאוד, ולפחות יצא לי ממנה משהו טוב. עבר פחות מחודש, ואני מרגישה שעברו חודשיים לפחות. כל יום הוא סוג של ניסיון להחזיק מחדש בתחושות הטובות, ופחות ליפול לחוסר אופטימיות, או למחשבות הרגילות שלי בתקופה הזו ("לא נשאר לו מקום בשבילי", "הלו"ז שלו תמיד היה עמוס", "גם אם יקבל אותי בחזרה הוא יעשה את זה כי לא יהיה לו נעים, ובטח יהיה עייף ממני", "בטח הוא שמח שמרווח לו עכשיו היומן בזכותי") עדיין כנראה לא מצליחה להשקיט את המקום בלב שאומר שיהיה בסדר, ושאכפת לו ממני. ושאולי אפילו הוא ירצה לראות אותי שוב. הוא יצר קשר בהודעה. תמציתית, ומזמינה. הגבתי משהו שהוא קצת "מנומס", כי לא רציתי לספר לו בהודעה כמה קשה לי בלי המקום הזה. מצד אחד אולי כך צריך. מצד שני קצת חבל לי שלא שיתפתי אותו בכמה קשה לי. אולי זה היה משקיט אצלי משהו. אך חסתי גם על אורך התגובה... :-) עברו כמה שבועות ואני יודעת שמצד אחד - כבר ברור לי שלא אעזוב בקלות אם אחזור. עכשיו אני יודעת כמה הוא חשוב לי, וכמה המקום שהוא מאפשר לי משמעותי והכרחי בשבילי. הגעגועים מלמדים. מצד שני - קבעתי לעצמי סוג של דדליין מתי בערך אחזור, כשראיתי שמאוד קשה לי, וקיוותי לעמוד בו. להוכיח לעצמי גם שאני מסוגלת בלעדיו. (גיבוש עצמי לפני קירבה, קצת כמו בשלבי ההתפתחות של אריקסון). הזמן הזה די קרוב, אך אחרי תקופה כזו שכל יום מרגיש לי כמו כמה ימים - מאוד קשה לי, ובא לי לוותר לעצמי. או אולי זה לא לוותר לעצמי אלא לעזור לעצמי? אוף, חבל שאני לא יכולה לדבר איתו ולהגיד לו - זה היה הופך הכל לכל-כך קל. אודי, מקווה שלא נמאס לך ממני. ואם כן - מתנצלת. :\ אני בעצמי לא מאמינה שכך אני מגיבה על הפסקת טיפול (אגב, עזבתי לפניו כמה טיפולים, ואף-פעם לא הגבתי כך אלא ההיפך הגמור, כך שזה מאוד נדיר אצלי. מקווה שאתה מבין).

היי אודי, לא בטוחה שאני חשה שננטשתי. אך כן קיים בי קצת כעס כלפיו, ש"הרשה" לי ללכת, ולא דאג לסגור את הדברים בצורה טובה. (בתחילת הפגישה אמרתי לו שאני רוצה לעזוב, והתכוונתי לנסות לסגור דברים במהלך הפגישה. הוא לא הבין שאני מתכוונת מיד, ורק בסוף הפגישה כשרציתי לשלם, הבין. ואז התלבטתי בקול אם לבוא שוב, כי לא סגרנו, והוא טען, עם סיבה די טובה שקשורה לטיפול שלי, שכדאי שאעזוב ברגע שאני מרגישה ואתן מקום לרגשות שלי). וגם ההודעות שהוא שלח בזמן האחרון נותנות לי לחשוב שגם הוא חושב שדברים לא נסגרו כמו שצריך. זהו. לא נטישה, אך כן אי-סגירה. אולי הוא חשב שכך יתאפשר לימצד אחד מקום ללכת, ומצד שני מקום שקורא מאוד לחזור. לא יודעת.