ושוב עצוב...

אודי, זוכר את ההודעה שלי שעזבתי את הטיפול שלי? שוב עצוב לי... היה לי מאוד עצוב בשבוע שעבר, כשעזבתי. השבוע היה קצת יותר קל. קיוותי שאצליח לשכוח. סוף סמסטר עכשיו אצלי, ובמקום ללמוד, הראש שלי כל הזמן עסוק בעזיבה הזו. רוצה קצת מנוחה מהעיסוק בנושא. ולפעמים נראה לי שארגיש מנוחה רק כשאחזור. יומיים עברו עלי השבוע מהר ובקלות, ופתאום שוב כל התחושות העצובות האלו. זה מצחיק או עצוב, כי מי שמכיר אותי יודע שאין לי זמן להרבה דברים שהייתי רוצה, אך פתאום לחשוב על העזיבה הזו ולהצטער עליה יש לי הרבה זמן. אני לא יודעת אם לחזור. אני יודעת שאני רוצה לחזור. אך מרגישה שכלום לא השתנה לי בלב. המקום האמביוולנטי עדיין קיים במלוא עוצמתו. וזה שעברו עלי יומיים שלא חשבתי על זה בכלל- רק מעצים את התחושה שאולי אכן אין לי מה לחפש בטיפול אצלו. אך אז מגיע מישהו ואומר בטעות לידי משהו שקשור לפרויד / פסיכולוגיה / טיפול, ומעיין הדמעות שלי נפתח... למה אני לא מצליחה להיסגר על עצמי? :/ מקווה שלא חפרתי לך יותר מידי בנושא.