של מי החיים האלה בכלל?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום אודי, אין לי שום שאלה, אני סתם רוצה לשתף אולי אני קצת מוצפת וזה יותר לשפוך מלשתף. איך שלא יהיה בעוד יומיים זו תהיה הפגישה האחרונה, אני לא יודעת אם להתקשר לפסיכולוג להטריח אותו בשביל להודיע שזו הולכת להיות הפגישה האחרונה או פשוט לבוא ואז לשלם לו ולהיפרד. מאוד עצוב זה תיאור דל ביותר למה שאני מרגישה, אבל אין לי ברירה, אתמול בן הזוג שלי אמר שאני לא מרוויחה מספיק כסף שאני לא מציאותית ועוד ועוד... זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ההרגשה הזו של להיות נטל להיות פרזיטית מגעילה קשה מנשוא אם הייתי יכולה למות באותו רגע... אולי קצת מתתי. בכל מקרה החלטתי שאני לא רוצה ולא צריכה את הטובות שלו והכסף שלו (של בעלי איזו מילה גועלית זו בעלי!) ושמרגע זה אני מפסיקה להיות כזו מרצה, עלובה, פחדנית ביותר ולא קיימת בזוגיות שלנו, אם בכלל אפשר לקרוא לזה זוגיות משום שבזוגיות יש שניים אצלנו יש רק אחד וזה לא אני. תודה על המקום וההקשבה נעומי
שלום נעומי, אני מקווה שזו לא תצטרך להיות הפגישה האחרונה ושתוכלי לממש את צרכייך כפי שאת זקוקה. בכל מקרה - פרידה כדאי שתהיה בתוך תהליך ולא רק בהודעה חד צדדית. כדאי להסביר זאת לבעלך (סליחה על הביטוי) ואולי כדאי גם שם להיות פחות מרצה? אודי
ראשית, תודה על התשובה. שנית ההודעה שכתבתי מהר מדי ובלי לחשוב היתה מבולבלת וקצת מגוחכת, בכמה מילים - בעלי לא רוצה שאפגש עם הפסיכולוג מסיבות כלכליות ואחרות. ודבר שלישי מה רע בפרידה מהירה ו"חד צדדית"? ומה זאת אומרת בתוך תהליך? הרי בכל מקרה בסוף נפרדים וזהו, זה ברור מההתחלה.
שלום נעומי, אני מקווה שזו לא תצטרך להיות הפגישה האחרונה ושתוכלי לממש את צרכייך כפי שאת זקוקה. בכל מקרה - פרידה כדאי שתהיה בתוך תהליך ולא רק בהודעה חד צדדית. כדאי להסביר זאת לבעלך (סליחה על הביטוי) ואולי כדאי גם שם להיות פחות מרצה? אודי
קראתי שוב את מה שכתבת, ורק אז נפל האסימון לגבי זה שבעצם אני ממשיכה להיות מרצה בזה שאני נפרדת מהפסיכולוג כי זה מה שבעלי רוצה. עכשיו פתאום אני מבינה שמאוד מאוד קשה לי לרצות משהו שמנוגד לרצון שלו, כאילו שאם הוא רוצה משהו אז גם אני צריכה לרצות אותו הדבר. בגלל זה אני לא יודעת מה אני צריכה ולמה אני זקוקה, אבל יודעת הכל על בעלי. חוץ מזה שאני מודה שאני פוחדת ממנו, זה מפחיד אותי בצורה שקשה לי להסביר אותה, כל סטיה כזו זה כמו סוף העולם זה או שיש איחוד מושלם שבו אני לא כל כך קיימת ושתמיד עד עכשיו הייתה לי מן מחשבה כזו שאם רק הייתי לבד היה לי יותר טוב כי הוא תמיד גוזל ממני משהו (את חיי?), אבל עכשיו אני פתאום קולטת שבמצב הנגדי שבו אני כאילו מנותקת ממנו לגמרי, אפילו בגלל דבר פעוט כמו לרצות משהו אחר , זה כמו למות. אז מה עדיף? לא להיות או למות? זה נשמע הזוי וטפשי אבל זה ככה. אני חייבת לציין שזה עובד לא רע הסידור הזה אף אין שום ויכוחים בינינו. מעניין איך זה אצל אחרים. זה מביא אותי לעוד כל מיני מחשבות שאני לא יכולה לכתוב כאן. שוב תודה נעמי