דרושה מכונת תפירה

אני מרגישה פרומה. החוטים שמחברים אותי לעצמי ניתקים. מספריים דקות גוזרות אחד, אחד: אני אדם יציב, אני לא קורסת. תמיד אצליח להיראות שורדת כלפי חוץ. אני לא חושבת על מוות. הרגשות העוצמתיים האלה, החרדות האלו, לא שייכים באמת לי. אני מסוגלת לעמוד בזה, אמצא כוחות להתמודד. אני בשליטה כלשהי על עצמי, אני יכולה לבד. ניסיתי למצוא אותיות שמעבירות את הצליל הזה, האיוושה המתכתית הצורמת של המספריים ששורטות אותי ולא מצאתי. צריך למצוא מבליל החוטים את האחד שהמשיכה בו מהדקת, מחזקת. אבל ניסיון וטעייה יפרמו אותי לחלוטין. ותפרים על תפרים לא עובדים. הכל נפרם בסוף.

על המילים וההבנה וההשתתפות בעולם של המטאפורות והמילים. שמחה שמצאתי אדם שמרגיש את הכוח שלהן, יודע לקרוא אותן ויודע לשחק בהן וליצור מהן רגש.