אובדנות

אני לא עשיתי מחקרים על 100 מוחות. אני יודע שלהתאבד זו משימה לא קלה בכלל. משום שאתה נתקף בהרבה מחשבות שמנסות למנוע ממך. . . בתחושת קיפאון לכיוון הזה....פחד מאוד גדול מהלא נודע ומעונש. ותחושות לא ברורות של אחמצה,חרטה,דאגה. . . הכל מזנק עליך כאילו השלווה שתמצא תפטור הכל האימפוטנציה שלנו להתאבד אני מחשיב אותה כאחד מהקסמים החזקים שמופעלים עלינו. אין ספק שהקושי בלהתאבד זה אחד מהדברים ששומרים אותנו כאן. ואנחנו חסרי עונים מול כוחות כמו המשיכה למין, דחיה מהתאבדות,משיכה לאהבה. העניין הוא שההחלטה להתאבד עד רגע שבו באמת מתחילים ללכת על זה, היא ללא הפרעות, רק שקשה אחר כך כך. פעמים רבות יוצא לי ואחרים שאני שומע "בא לי למות" ובכול זאת ממשיכים לחיות אני תמיד נזכר בפירמידה של אברהם מאסלו-סולם הצרכים של מאסלו איך שלא נקרא בשלב הראשון דואגים לגוף:אוכל מים לבוש מכסה מין. בשלב השני דואגים לחרדה:כסף,ביטחון,רפואה. בשלב השלישי דואגים לבדידות: ידידים,אהבה,משפחה וכו וכו. בשלב הרביעי דואגים לערכה עצמית: מקצוע,תואר,תפקיד וכו וכו. ובשלב החמישי אחרי שאתה מסופק מעל ומעבר ומסודר או שאתה מבסוט ממה שהגשמת או שאתה מתחיל לחפש משמעות חדשה(אולי). לא ברור למה צריך את כל הכאב ראש הזה? אני בבית סוהר הכל שטויות של רגשות שמפעילים אותי, ואם הזמן מתרגלים והופכים לחמורים.