לטלי - פרק רביעי וסוף הסיפור..

היי טלי, אני יודעת שהבטחתי, שהפרק השלישי הוא האחרון, אבל את כבר מכירה אותי, אני מבשילה בהדרגה והייתי חייבת לסיים את הסיפור, אז הנה הפרק הרביעי והאחרון : ************************************************************************************************* השחר הפציע, אריה הים צפה בזריחה ונרגע, הרגיש כי האבן הכבדה שהיתה מונחת על ליבו במשך ימים רבים התפוגגה כמעט לחלוטין. התקלח, התלבש, יצא לעבודתו החדשה והרהר בליבו "כמה מוזר הוא העולם הזה, רק לפני שבוע פוטרתי מעבודתי הישנה והרגשתי כאילו לא נותר לי כלום בעולם הזה, הרגשתי אבוד וכבר כמעט ויתרתי על חיי. כמו כדור שלג התגלגלו חיי מאז קיבלתי את המכה תוך כדי משחק, אסון רדף אסון, וכדור השלג רק הלך וגדל וסחף אותי עימו, ללא שליטה, עד שהרמתי ידיים, והנה אני פה שבוע אחרי המשבר הגדול ביותר בחיי, עם הקפה והסיגריה כרגיל, עומד לפתוח דרך חדשה ולצאת למסע חדש ומעניין, מלא כוחות אני ומרגיש הקלה גדולה, למרות שקצת חושש גם מהתפקיד החדש, שמהווה התקדמות עבורי. רק לפני שבוע מפשוטי העם הייתי, מין פועל שחור שכזה, ועכשיו אחראי וראש על אחרים". נכנס למכוניתו והחל נוסע, מצטרף לרדיו המנגן שירים בקולו המזייף. למרות שהשירים היו נעימים לאוזניו, בדחף רגעי החליף תחנה ברדיו ונדהם מעוצמת המקריות של הדברים. ברדיו התנגן שיר שהכי אהב לשמוע בזמן האחרון, שירו של יהודה פוליקר "איך קוראים לאהבה הזאת". לפני שבוע שם ליבו למילים - "ערב טוב יאוש ולילה טוב תקוה מי הבא בתור ? ומי בתור הבא ? " מתוך תחושה מייאשת ופוחדת, שהוא הבא בתור, שהמכה הבאה בוא תבוא ולא תפספסהו. אבל כעת זמזם שורות אחרות בליבו - "זו לא סיגריה ראשונה ובטח לא סיגריה אחרונה זו מכונת המחשבות שלא הצלחתי לעצור זה אני וזה אתה והביחד שכאילו לא היה " "מדוע השורות האלו פתאום ? " חשב לעצמו וידע, "אלה היו המחשבות שלי שלא הצלחתי לעצור, שהשתלטו ויצרו את הדיכאון שהלך וגבר, את הפחדים, החרדות, הייאוש וחוסר התקוה. והביחד בעצם רק כאילו לא היה, אבל היה - תמיד היה. הגיע לעבודתו החדשה, והחל ללמוד את תפקידו החדש, והרגיש די מרוצה, אם להודות באמת, דברים חדשים תמיד היוו אתגר בעבורו, ואנשים חדשים תמיד עניינו אותו, והדברים החלו להתארגן ולקבל צורה שאהב, "יום טוב עובר עליי", סיכם לעצמו. בערב תשוש מיומו הראשון, חזר לביתו, ארוחת הערב כבר חיכתה לו על השולחן מוכנה, ושני אנשים - גמדים קטנים חיכו לו עם חיבוק ונשיקה. התובנה לא איחרה להגיע, "הרי גם הם היו פה כל הזמן, גם אותם לא יכולתי לראות בשברוני ובצערי, אבל המשפחה ליוותה אותי לאורך כל הדרך, לא תמיד יכלו לחלוק, לא תמיד הבינו, לפעמים אמרו "שטויות, אתה לוקח את זה יותר מדי קשה, יהיה בסדר". אבל בדרכם כל אחד היה שם עבורו - אמו הכינה לו ארוחת ערב מדי יום, ואחיו גם אם לא אמרו דבר ולא עשו דבר, בטוחני שדאגו, אבל הכי חשוב, שני אנשים - גמדים קטנים, כפי שאהב לכנותם בליבו, שני אחייניו, אחד ממש קטן חיבק ונישק כל הזמן, והשני קצת יותר גדול יצא לגינה וחזר עם פרחים ורודים ושני איצטרובלים במיוחד בשבילו, לעודדו, ודחף אותו להוציאו ממיטתו. "עוד משהו שהחזיק אותי כאן, ששמר עליי בחיים", חשב, "איך רק לפני שבוע לא יכולתי לראות את כל הדברים הללו, עיוור הייתי לעצמי ולמציאות, אך עכשיו חזרה אליי ראייתי". עכשיו אושרו היה באמת שלם, הכל התחבר בעבורו מחדש, המשפחה, מלווהו, החברים והעבודה, התכסה עד מעל לראשו בשמיכת הפוך העבה, ונרדם... ************************************************************************************************* טלי, בבוקר הייתי בטוחה שאני אראה להם את הסיפור, עכשיו קצת איבדתי את האומץ, אז מה דעתך בענין ? תודה, אביב.

אביב, אין לך מושג כמה התרגשתי.. יישר כוח ובהצלחה:)