שני צדדים..

מצחיק שאתה אומר ששני צדדים זה טוב..בדיוק על כך שוחחנו בפגישה הקודמת...ושוב חזרתי לפעמיים בשבוע...זוכר שדברנו על שחור ולבן? אז עכשיו שניהם נמצאים יחד...כמו לאחוז בחבל בשני קצותיו...וזה מוזר ומעניין כמה זמן אפשר להרגיש ככה?????? כי זה מטריף אותי...יש לך הסבר לתופעה המוזרה? האם אחר כך מגיעים לאיזון? או "דרך האמצע" כמו שאמרת לי... האם זהו חלק מתהליך טבעי??? תענה בבקשה על השאלה הזו. ובאותו עניין...אני מרגישה טוב בפגישות ובקרבה אליה וגם פחד מקרבה כזו...ממה נובעת הרגשת סכנה מקרבה? למה סכנה? מה יקרה אם נתקרב צעד אחד יותר מדיי??????? האם נטבע יחד?????? האם פחד מאיבוד זהות????????ככה מרגיש לי.......אולי.........

מיכל, את נוגעת ללב... נשמע שבאמת מאוד מאוד קשה לך... אני יכולה רק לחזק את ידייך ולקוות שתמצאי באמת דרך טובה. טובה. גמני פחדתי אימים מקרבה... עודני מפחדת. אבל כל פעם מתקרבת יותר . לפעמים בורחת אבל הקרבה כל כך טובה... החא נותנת טעם לחיי... וככל שאני מתקרבת אני מרגישה שגם היא. אוהבת אותה עד השמיים. כועסת עליה כגודל הכנרת , ומתגעגעת לאימהותה, זו שלא תהיה לי מעולם כגודל העולם כולו. חזקי ואמצי. ליאורי

וואו, מה שכתבת כל כך מדויק ונכון גם לגביי, מרגישה חסרה כל כך..משהו חסר לי ואני מחפשת אותו כבר כמעט שנתיים בטיפול...וצריך לחיות עם החלקיות כנראה...יש לי הרגשה שלהתמלא ממש אי אפשר לצערי...גם אני בורחת ומתקרבת כדי למצוא והקרבה טובה אבל...אוף...זה לא פשוט בכלל...המטפלת שלי אומרת שזה משהו מאוד ראשוני...הכמיהה הזו....נקווה שנמצא את השלווה ונלמד לאהוב את עצמנו ולא נחפש יותר מדיי מבחוץ, כי לאהוב ממש נראה לי שזה חייב לבוא מתוכי, מבינה? והיא "רק" מטפלת למרות שאני אוהבת אותה מאוד...היא לצערי לא אמא שלי ולא חברה ולא קרובת משפחה וזה קשה לעכל...והיא שלי לזמן מאוד מוקצב והקשר הזה שונה מקשר בחיי היום יום...אמרתי לה שאני מרגישה שהיא כמו בתוך אלבום או תמונה שקשה להכנס או לצאת ממנה....היא לא ממש בתוך חיי.זאת ההרגשה שלי...וזה הופך הכל למסובך יותר...כנראה שהכל הגיע מילדות מוקדמת איפשהו....תודה לך על החיזוק וששיתפת...ואודי איך חיים עם חלקיות? והלאט והסבלנות כבר מטריפים אותי...הכל כזה איטי ללמוד להבין ולנסות עוד ועוד...אל תשכח שיש לי קצת בעיות קשב וריכוז אז סבלנות זה לא כל כך בשבילי :) מיכ