האם זה נורמלי?

שלום ד"ר אודי, אני מתלבטת מה לעשות עם הטיפול שלי. התחלתי לפני כמעט חמישה חודשים. מצד אחד, כבר מהרגע הראשון, אני מאוד מחכה לפגישות. מצד שני, אני כל הזמן מרגישה שאין לי חשק לדבר עם המטפלת שלי. הרצון החזק ביותר שלי הוא רק לשתוק בפגישות, ולפעמים אני שותקת אך לרוב לא כי היא מחפשת על מה נדבר. יש לציין שלא חסרים לי נושאי שיחה באופן כללי, גם לא רגשיים. אך כשאני מגיעה אליה (או חושבת על המפגש הבא איתה) אני מרגישה שהכל נחסם מאחורי "קיר ברזל". דיברנו על זה הרבה וכלום לא קורה. מה דעתך? אני מאוד לא רוצה לעזוב, כי זו כבר המטפלת השניה שאני מנסה. (ניסתי אחת אחרת חצי שנה לפניה ועזבתי מחוסר התאמה). תודה-רבה!

אודי שלום, שירה, ולא שפרה. הבעיה הגדולה היא שדיברנו על זה המון. ואני מרגישה מבוי סתום. לכן חשוב לי לנסות לשמוע דעה חיצונית. אני מגיעה אליה, ואני מרגישה שאין לי חשק לדבר על כלום. אפילו על הדברים הכי קטנים: מה עשיתי, לאן הלכתי. לא דברים משמעותיים אפילו, שאפשר לחשוב שבגלל שהם תכנים כבדים אני לא מסוגלת לומר. עיקשות פנימית שלא נותנת לי לומר אף מילה. ואני מרגישה שאנחנו מתרחקות במקום להתקרב. אולי אני מחכה ממנה למשהו - לאמירה שאכפת לה, או למשהו כזה. הבעיה שכשהיא היתה אומרת, תמיד הגבתי בזלזול, אך הסברתי שקשה לי לקבל רגשות דאגה ממישהי שכמעט לא מכירה אותי. אני מרגישה זיוף, אפילו אם זה לא. וכנראה מאז היא לא רוצה לומר לי משהו כזה כדי שלא אגיב כך. הפחד הכי גדול שלי שהיא תתייאש ממני בסוף. בפגישה האחרונה הרגשתי שהיא מתחילה לרמוז בכיוון. ("אני לא רוצה להוליך אותך שולל" ועוד דברים דומים). ועוד משהו, כל פעם שאני מנסה לדבר בטיפול משהו קצת כנה שחשבתי קודם (בטיפול עצמו הרגש שלי נחסם), אני מרגישה כאילו אני מדברת לא כנה. אפילו שזה דברים אמיתיים ולא שקרים. וזה עוד דבר שמוציא לי את החשק לדבר. אני במבוי סתום... אשמח אם תוכל לתת לי כיוון... תודה רבה!