ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה....

יושבת על הגג, מביטה למטה לתהום... מעליי שמיכת עננים... כמה ריק ובדידות אני מרגישה. רצון להרפות מהאחיזה וליפול כבר... הכנתי קפה מחלב חם והמתקתי אותו ... התפתיתי לסיגרייה שתערפל אותי... אני, שמעולם לא נגעתי במקלות עשן... הקפה מחמם במעט והסיגריה מערפלת... קצת נחמה בים של עצב. אני כבר רוצה להיות מאושרת. רוצה באמת. לא מפחדת לעזוב את הכאב. כבר לא. אבל ריק לי בפנים ועצוב ואבוד... והמציאות קשה מנשוא ויש אנשים אכזריים שגם אם הם קורבנות אין להם זכות להרוס נשמה של ילדים... אני מנסה להאחז באופטימיות, לעבוד עוד שעות... אבל ריק לי כל כך... ריק לי . ריק. אני רוצה להרפות וליפול לתהום ומשהו בי עייף מכדי לעשות זאת. אז אני יושבת על הגג שותה קפה חם וממותק ומזמזת :" ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה... לא לשכוח לא לטבוע לא למעוד...ליפול, להישבר להבנות מהשדים שבנו... " כל כך רוצה לחוות אהבה אמיתית. להיות שייכת.