הי אודי ומיכל,

היום כבר כמעט מחר. מחר זה כבר רביעי,אח"כ חמישי,שישי,שבת וראשון בבוקר. לספור את הימים כבר ממלא "רק" מחצית השורה בהודעה.. עוד מעט מסתיים החיכיון..גם לי וגם לך מיכל. אתם יודעים, כנראה שבכל זאת קורה משהו בטיפול.. אני עדיין רואה אותה ,אם כי מאוד מאוד מטושטש. אני גם יודעת -מאמינה שהיא תחזור. כמו שיהיה מחר -מחר.(מקווה), כמו שהשמש תזרח בבוקר, כמו שהשמש תשקע בערב והירח יתגלה, כמו שאתה תמיד אומר אודי שהיא תחזור ,והיא אכן חוזרת.. שלך-במבי. נ.ב לא יודעת למה נזכרת בזה עכשיו אבל שתדע אודי שההודעות הרגילות שאתה משאיר בימי שלישי וחמישי בערב נותנות לי רוגע, רצפה כזו. וחוצמזה רוצה לבקש ממך שתכתוב לי מילים טובות, רכות, עוטפות כאלו וגם מבקשת שלא תלעג לי על הבקשה הזו.

את האמת, לפעמים קשה לי להבין את ההגיון באופטימיות חסרת תקנה. לא אתיימר לומר שאני חסינה מפני נפילה במלכודת התקווה, אבל לפעמים יש יותר חורים משמיכה. לפעמים הרצפה באמת עקומה. לפעמים חופשה שנתית תמימה הופכת לחופשת מחלה, ללא תאריך סיום או התחלה חדשה (ומנסיון עגום, גם זה קרה..) קצת מסוכנת התקווה הזו...

נראה שאת מחזיקה מעמד יפה, ואפילו טוב מתמיד? אולי....אני לעומתך ממש לא, עוברים עליי ימים קשים....

את צודקת. ההפסקה הזו איכשהו מתאפשרת לי יותר. אני מרגישה שאני לא בהתפרקות. משהו שונה.. וההרגשה הזו באמת מעוררת אצלי המון תקווה.. מיכל, צר לי על כך שעוברים עלייך ימים קשים..רוצה לשתף ? זכרי שאת לא לבד כאן.. איתך-במבי.